רבים ביד מעטים

 מוטיב מרכזי בחג החנוכה הוא: "רבים ביד מעטים". אין ספק שהתרחש כאן נס גדול, הנוגד את טבעו של עולם. בדרך הטבע, מעטים נופלים ביד רבים, וכאן מסר ד' רבים ביד מעטים. לאחר מעשה, ניתן היה לראות את הנס הגדול של "מסרת רבים ביד מעטים". אלא שעלינו לשאול את עצמנו: מה חשבו אותם מעטים לפני שיצאו אל הקרב? הם הרי לא ידעו מראש כי המלחמה תסתיים בנצחונם המזהיר, ואיך העזו לצאת למלחמה, שעל פי כל הכללים הידועים נידונה לכשלון? התמודדות של קומץ לוחמים כנגד לגיונות שלמים של האימפריה היוונית האדירה היא חסרת סיכוי - והרי אין סומכין על הנס? 

התשובה לשאלה זו היא בעלת ערך רב מאז ועד היום: הדברים שהם יסוד קיומנו, שהם הבסיס למציאותנו - הן הפיזית והן הרוחנית - הם מעל ומעבר לכל חשבון ריאלי מצומצם. מצבים כאלה, שבהם קיימת סכנה קיומית לאומה, סכנה פיזית או רוחנית, הם מצבים שאין להשלים איתם בכל מחיר; יש לפעול בהם במיידיות ובנחישות, מתוך אמונה גדולה ומתוך מסירות נפש, ואז זוכים לסייעתא דשמיא.

                                                * 

בספר החשמונאים (א טו,כח-ל) מסופר, שאנטיוכוס שלח את אחד מאוהביו אל שמעון החשמונאי בדרישה: "אתם שולטים ביפו ובגזר ובחקרה (המצודה) אשר בירושלים ערי מלכותי... ותשׂתררו על מקומות רבים במלכותי. ועתה החזירו את הערים אשר תפסתם." ושמעון עונה לו: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא על נכרים השתררנו, אלא על נחלת אבותינו, אשר נכבשה בידי אויבנו באחת העיתים בלי צדק. ואנחנו כאשר היתה לנו שעת כושר, השיבונו אלינו את נחלת אבותינו." כך עונה שמעון היהודי לנציגה של האימפריה היוונית האדירה. שמעון מייצג את העם היהודי מול הנציג של מעצמת-העל של הימים ההם, ומתוך זקיפות קומה הוא משמיע את האמת היהודית בעוז ואומץ: נחלתנו איננה אדמה כבושה, היא איננה "שטחים" של עם אחר. זו נחלת אבותינו שנכבשה מאיתנו ללא צדק, ובשעת הכושר - שחררנוה מידי הכובשים. עלינו ללמוד משמעון החשמונאי כיצד יש לעמוד על שלנו, ללא היסוס, ללא גמגום וללא התקפלות. דברים אלו, שנאמרו לפני למעלה מאלפיים שנה - אין צורך לומר עד כמה הם אקטואליים ורלוואנטיים לימינו אלה. עלינו ללמוד לומר דברים ברורים וחד-משמעיים, לומר את האמת היהודית הנצחית.

                                               * 

המציאות של "מעטים נגד רבים" לא היתה רק בין היהודים ליוונים, אלא גם בין היהודים לבין עצמם. החשמונאים היוו את המיעוט בעם. רוב העם דרש דווקא את "הקידמה", את ההשתלבות בתרבות של היוונים. החשמונאים הצטיירו בעיני הרוב כמפריעים לתהליך ההתמזגות עם תרבות יון, כמיעוט פאנאטי שפוגע בתהליך הרצוי. יש להניח שה"שפויים" מירושלים המתייוונת יצאו חוצץ כנגד רעיונותיו של הישיש ממודיעין ובניו, הממיטים אסון על הציבור כולו. אלא שההיסטוריה מלמדת אותנו שהחשמונאים הצילו את העם, פיזית ורוחנית כאחד. חג החנוכה שנחוג ע"י העם כולו מצביע על כך, שבסופו של דבר, עם ישראל כולו מוקיר את פועלם של החשמונאים להצלת העם. האמת איננה נקבעת על ידי הרוב, אחרת עם ישראל כבר מזמן לא היה קיים. התורה מעידה עלינו: "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז,ז). נכון שהרוב קובע לגבי ההתנהלות המעשית, אבל האמת היא מוחלטת, וסופה של האמת תמיד לנצח. דרכה של האמת לא תמיד חלקה. פעמים היא מפותלת וארוכה, רצופת מכשולים וסיבוכים, אך סופה בוודאי לנצח ולהיות נחלת כולם.