פרשת בראשית
יצירת אדם - אדם יוצר?
פרשתנו המספרת על בריאת העולם מעלה מספר שאלות אקטואליות: האם בן אנוש יכול להשתמש בהנדסה גנטית על מנת ליצור בן אדם? האם מציאות זאת אינה סותרת את פרשתנו בה הקב"ה אומר "נעשה אדם" ובהמשך גם מבצע "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"? האם אין כאן שינוי מהדרך שבה הקב"ה ברא את עולמו, שרק הקב"ה יכול לברוא בני אדם?
כדי לענות על שאלות כבדות אלו נתקדם בשלושה שלבים: ראשית, נבחן מבחינה אמונית כיצד יש להתייחס ליצירה שלא נעשתה על ידי הזדווגות בין זכר ונקבה. שנית, במידה ואכן ניתן ליצור אדם, נברר האם ניתן ליצוק לתוכו נשמה. לסיום, ננסה לבדוק מהו מעמדו ההלכתי-אמוני של "יציר כפיים" זה.
I. בריאה שלא בדרך הטבע
במרוצת הדורות, התפתח האדם וסיגל לעצמו כוחות אדירים ועצומים. בעזרת הטכנולוגיה והמדע הוא בנה גשרים ומגדלים עצומים מחד, ומכשירים זעירים מאידך. גם בעולם הרפואה המדע עבר פיתוח משמעותי והוא מתמודד עם מחלות שנחשבו בעבר כחשוכות מרפא וממיתות בוודאות. יתר על כן, המדע הרפואי מאפשר אפילו "החלפה" או "תיקון" אברים בגוף האדם. אולם בתחום של שכפול אדם ויצירת אדם חדש, המדע הרפואי הרים ידיים, והכריז שניתן לעשות זאת רק בדרך הטבעית של זכר ונקבה כפי שתבע הקב"ה בעולם. כך היה עד עתה. אולם, כיום הגענו למצב בו האדם לוקח לעצמו את השרביט, ומשתמש בטכנולוגיה המאפשרת לו להביא לעולם אדם חדש. "החדש" נוצר אפילו ללא שימוש בזכר כלל, אלא באמצעות תא של אישה חיה כלשהי, או אפילו בתא של אישה שכבר איננה בין החיים. זוהי קפיצת מדרגה טכנולוגית, "הפותחת את הדלת" לזוגות שעד היום התקשו להביא ילדים בדרך הטבע.
לפני כשמונה מאות שנים, הרמב"ם כבר התייחס לשאלה הזו. הרמב"ם הסביר כי הדבר אפשרי, ואינו מהווה בעיה מבחינה מדעית או אמונית . אומנם הרמב"ם אינו מדבר על בריאת אדם, אך הוא מגדיר שאין זה מן הנמנע שייווצר יצור שלא בדרך הטבע המוכרת לנו - מזכר ונקבה. הרמב"ם אינו רואה בכך כל סתירה באמונה, וכך גם המאירי שהולך בדרכו . המאירי (שככל הנראה הסתמך על הרמב"ם) כותב במפורש שכל עוד עושים פעולה טבעית, זה לא מוגדר ככישוף וזה מותר. גם לפי המאירי אין פה כלל סתירה.
יוצא אפוא שלמרות שבריאת אדם הייתה עד כה בדרך הטבע בלבד, בריאה בצורה מדעית אחרת שאינה כוללת זכר ונקבה אינה איסור, כל עוד היא איננה כישוף. כלומר, אין פה סתירה לחוקי הטבע, אלא אדרבא, שימוש בהם בדרך שונה על מנת להגיע לתוצאה הרצויה.
II. נתינת נשמה - בידי אדם או בידי שמים?
ראינו לעיל שאין שום איסור "ליצור" בריאה חדשה, אך האם דין האדם כדין שאר הבריות בעולם? הרי האדם הינו במדרגה אחת מעל לכל הבריאה[1]! האם את יכולת נתינת הנשמה, שהיא המדברת, המשכילה, המבחינה בין טוב לרע[2] יכול האדם לתת?
בשאלה זו כבר הכריעו חכמינו. לא ניתן לזרוק נשמה לתוך שום בריאה, שהרי כח זה הוא אחד מהדברים המבדילים בין האדם לקב"ה[3], וכך מובא במדרש רבה . מהי אותה זריקת נשמה? הרמב"ן מגדיר את המושג "נשמה" בצורה מופלאה ומחלק את בריאת האדם לשני חלקים: "ויצר ה'" הכוונה שהקב"ה נתן לאדם יכולת תנועה חיות והרגשה; אך ללא "ויפח באפיו נשמת חיים", האדם לא שווה הרבה. הנשמה היא החלק שבזכותה "ישכיל וידבר, ובה יעשה כל מעשה, וכל הנפשות וכחותן לה תהיינה". עוצמה כזאת, אין האדם יכול לעשות, ואפילו אם יתקבצו כל חכמי העולם, לא יוכלו להכניס נשמה אפילו ביתוש [4].
III. מעמדו ההלכתי כתוצאה מהתובנה האמונית:
יוצא מדברינו, שהיכולת לברוא אדם בעל נשמה דעה ודיבור נתונה אך ורק לקב"ה, היות ורק הוא יכול ליצוק בתוך הגוף החומרי את החלק הנשמתי, ה"רוח ממללא"[5]. לכן, סביר להניח שאף מבחינה הלכתית, לא נגדיר יצור כלשהו שאין לו דעה ודיבור כ"אדם". החכם צבי מסתפק במקרה של אדם הנולד מספר היצירה, ולמסקנה הוא פוסק שאין בו שפיכות דמים. זאת ועוד, החכם צבי מסיק מהגמרא בסנהדרין שיצור כזה אף אינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה, שהרי אם הייתה בו תועלת, רב זירא לא היה מחזירו לעפרו.וכן כתב הפרדס
גם הרב יעקב עמדין בן צבי (בנו של החכם צבי) פסק כך . הוא אף מביא סיפור על המהר"ל מפראג, סבו של אביו, שברא גולם.להלכה, המשנה ברורה (סימן נה סוף סעיף קטן ד) מביא את החכם צבי להלכה בנוגע לצירופו לעשרה בדבר שבקדושה.
אם כן, יוצא מכאן כי מבחינה הלכתית אדם הוא עובר הנוצר במעי אישה.
לסיכום:
נמצאנו למדים שמבחינה אמונית, אכן ניתן ליצור יצורים שלא בדרך הזדווגות . לעומת זאת, לאדם אין יכולת ליצוק נשמה - שהיא יכולת ההשכלה וההבחנה בין טוב לרע - אל תוך הגוף החדש. על כן, אדם הנוצר שלא בדרך זיווג זרע וביצית, הוא אינו האדם אליו התכוון הקב"ה בבריאת האדם, ופגם זה מונעו מהצטרפות לכלל ישראל למניין עשרה, ואף אין בו שפיכות דמים!!
[1] רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ראשון פסקות לא - לו.
[2] רמב"ם "מורה נבוכים" חלק א' פרק ב'.
[3] כמובן, בנוסף לעובדה שהאדם לא יכול ליצור "יש מאין" בניגוד לבורא יתברך.
[4] אמת שפשט המדרש מדבר על בריאת בני אדם, אך הדרשן דקדק בלשונו: ברישא הוא כותב "אילו כל באי עולם היו באין לברוא". לעומת זאת בסיפא לא כתוב "לברוא" כי אם "אינן יכולין לזרוק בו נשמה"! מכאן, שבריאת הגוף וזריקת נשמה הינם שני דברים שונים, וכך הרמב"ן מסתמך על לשון המדרש, ומגדיר שנשמה זה החלק העיקרי המפריד בין יכולת הבריאה האלוקית לבין יכולת הבריאה האנושית.
[5] כך מפרש אונקלוס את הביטוי "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - "והות באדם לרוח ממללא".
