פרשת שופטים


פרשיית עגלה ערופה הינה פרשייה קשה וסתומה:

ראשית, מדוע הזקנים צריכים לומר "ידינו לא שפכו"? וכי יעלה על הדעת שהם רצחו את האיש?! שנית, כחלק מקיום המצווה מודדים איזו עיר הכי קרובה אל החלל. במה אשמה העיר הזו? ועוד, מדוע הקרקע נאסרת לעולם בעיבוד ?

בעקבות שאלות אלו הרמב"ן טוען  שמצוות עגלה ערופה דומה למצוות שעיר המשתלח ולפרה אדומה, הידועים בשימושם מחוץ למקדש ובעיקר בחוקיותם- מצוות שאין בהם טעם.

לעומתו, בספר "מורה נבוכים" , הרמב"ם מדקדק בפרטי המצווה, ומתרץ את השאלות הללו בצורה מופלאה אחת לאחת . מטרת העל של כל הפעולות הנעשות במסגרת מצוות עגלה ערופה  היא זיהוי הרוצח וביעור הדם הנקי. כאשר מגלים את הרוצח בעזרת "החקירה המשטרתית" הנרחבת, העיר מיטהרת מן האשמה הכבדה של מציאת הרוג בסמוך אליה[1]. גם הזקנים ראויים לכפרה, היות והם הצהירו (סוטה מה:) שהם לא ראו את האדם ורק משום כך הם שלחוהו ללא לוויה וללא מזון לדרך. כמובן, אם הם כן ראו את האדם ושלחו אותו ללא ציוד ראוי וללא ליווי, הם אינם יכולים לבקש כפרה[2].

  כיצד תהליך חקירה זה מתבצע ומהם השלכותיו? 

ראשית, יציאת הזקנים[3] כדי למדוד את החלל מעוררת רעש גדול, שכן לפי מסקנת הגמרא בסנהדרין (ההולכת כרבי אליעזר בן יעקב) לכל אורך הזמן, בכל התקופות, חייבת להיות נוכחות של לפחות שליש מן הסנהדרין בלשכת הגזית. ישנם אך ורק שני מקרים שבהם יוצאים כל הדיינים ומשאירים את לשכת הגזית ריקה : בעניין עגלה ערופה, שכל הזקנים יוצאים כדי למדוד מה העיר הקרובה אל החלל, וכדי להוסיף על העיר והעזרה (כלומר, להוסיף שטחים לירושלים שבהם יוכלו לאכול קדשים קלים ומעשר שני, וכן להוסיף שטח לעזרה שבה שוחטים את הקרבנות). 

שנית, מדידה אל הערים. גם אם כל הערים נראות מרחוק ואילו הגופה נמצאת סמוך לעיר פלונית- מצווה למדוד אל הערים שסביבות החלל.

 שלישית, עצם הבאת העגלה לעריפה מעורר את האנשים לספר ולגלות. אפילו אם אדם הפסול לעדות יודע דבר מה- יש תועלת בדבר, משום שאין עורפים את העגלה אם מישהו יודע דבר מה על הרוצח . הרמב"ם מחדש שאומנם בית הדין אינו יכול לדון את החשוד על פי עדות אישה, אך המלך יכול להרוג אותו כשיש ידיים מוכיחות[4]. כמובן, אם המלך לא יהרוג אותו, גואל הדם ישלים את המלאכה.

 לאור דברי הרמב"ם המאלפים- נשאלת השאלה מדוע הרמב"ן לוקח אותנו לעולם החוק המרוחק כל כך מאיתנו?

 הרמב"ן מסביר את טענתו כנגד הסבר הרמב"ם במורה בטענה שבמידה וכל המגמה הייתה פרסום המעשה, עדיף שהעריפה תעשה במקום שעובדים וזורעים בו, שהוא מקום יפה לעין, ומגרה את האנשים להסתכל ולהתעניין אודות המקום. אם כך, מדוע עורפים דווקא בנחל איתן, שמלכתחילה לא זורעים בו, ואף אחד לא יסתכל? הרי בצורה זו לא יתגלה הרוצח!

 אלא שהרמב"ם כבר כתב תשובה לשאלה זו במורה נבוכים יש עניין גדול בהשארת המקום כנחל איתן, שהיות והקרקע עליה ערפו את העגלה נאסרת לעיבוד חקלאי, בעל הקרקע הזאת יתאמץ בכל כוחו לגלות את הרוצח, כדי שלא תיאסר עליו אדמתו.

 ואכן, בספר הזיכרון לריטב"א  הוא מביא שהרמב"ן נתפס כאן מהעתקת אלחריזי "שהיא העתקה משובשת אין ראוי לעיין בה", כי לפי הלשון האמיתי במורה אין מקום לקושיית הרמב"ן, כמו שאמרנו. 


 דא עקא, ביד החזקה הרמב"ם בעצמו אומר במפורש כדברי הרמב"ן, שעגלה ערופה היא חוק כשעיר המשתלח וכפרה אדומה? וכי הרמב"ם יסתור את עצמו[5]? 


 לענ"ד הפתרון נמצא בתלמידם המשותף של הרמב"ן והרמב"ם הלא הוא ספר החינוך[6].


במצווה תקלא כותב בעל ספר החינוך את דברי הרמב"ם במורה נבוכים : "שעניין העריפה לפרסם עניין הרציחה כדי לעורר ההמון על הדבר, ויכניסו יראה בלבם על הדבר הרע הזה". ספר החינוך מפתיע ומוסיף עוד נקודה, שטעם זה הוא על דרך הפשט דהיינו לפי הפשט, המטרה היא הרחקת הרצח הבא מלבות העוברים ושבים. וזאת מדוע?  ממשיך ספר החינוך: "ואם תקשה בטעם זה, כי הנחל לא מקום זרע? נשיב שראוי הוא לכך, אחר שתמנענו התורה מלזרוע בו". כאן טומן ספר החינוך את שאלת השאלות הלא היא שאלת הרמב"ן- בדרך כלל נחל אינו מקום זרע, אז איך השארת המקום שמם תעורר האנשים למניעת הרציחה? הרי נחל זה הוא כמו כל נחל אחר בעולם! לכן מסביר החינוך- כך נעשה דווקא בנחל כי כך ציוותנו התורה.

נמצאנו אפוא למדים שלפי פשט פרשת עגלה ערופה, וכהסבר הרמב"ם במורה נבוכים, מטרת התורה ברורה: אם אדם מת בנסיבות לא טבעיות, עלינו להתחיל בסדרת חינוך מהשורש המחולק לשני חלקים עיקריים- עכשווי ועתידי: הטיפול העכשווי מתחיל ביציאת הסנהדרין וראשי העם, ממשיך במדידת המרחק לעיר הקרובה, ונגמר במציאת הרוצח וביעור הרע; הטיפול העתידי הוא הצבת גל-עד בדמות נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע. מאידך, לאור קושיית ספר החינוך ואולי אף קושיית הרמב"ן, גם הרמב"ם בהלכות מעילה מודה שמצווה זאת ברמת המחשבה האלוקית השלמה היא אכן חוקה, ממש כמו פרה אדומה.

 דומה שדווקא בתקופה זו, אשר לצערנו הזלזול בחיי אדם הופך להיות כדבר שבשגרה במהדורות החדשות, תאונות דרכים קטלניות וחיסולים בעולם התחתון הפכו לדבר יום ביומו, ולעיתים קרובות מדי אנו שומעים על אסונות נוראיים, כגון פליטות כדורים בצבא ומחוצה לו, שומה עלינו להוות משקל נגד, ולהתעורר יותר לשמירה על חיי אדם. כך, נוכל לאזן, ולו במעט, את הפיחות הנורא שחל בערכם של חיי אדם בארצנו.

 

--------------------------------------------------------------------------------------------

[1] ועדיין, מה אשמה העיר אם נהרג מישהו בסמוך לה? קודם כל, המציאות מוכיחה שמבחינה הסתברותית אם ההרוג קרוב לעיר מסוימת אז הרוצח יצא ממנה או שב אליה. עיר שמגדלת רוצחים היא אכן אשמה על רציחות... שנית, כמו הגמרא במסכת מכות (יא.) – "... היה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו, כי הא דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דרבי יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדי תלתא יומי". אומרת הגמרא שהכוהן הגדול אשם כאשר יש רצח, משום שהוא לא ביקש מספיק רחמים על בני דורו. הוא הדין אצלנו, שהעיר לא ביקשה רחמים על הנרצח, ולא חינכה אנשים שלא לרצוח.  

 [2] ובכך מתורצות שאלותינו הראשונה והשנייה, מהי אשמת של העיר הקרובה, ומדוע הכוהנים והזקנים מתחננים לכפרה.  

 [3] כמה מהסנהדרין היו יוצאים? הדבר שנוי במחלוקת תנאים- רבי שמעון: שלושה; רבי יהודה: חמישה; ואילו לפי רבי אליעזר בן יעקב- כל הסנהדרין.   

[4] הרמב"ם כותב שיש מקרים בהם הסנהדרין אינם יכולים להרוג חשוד, אבל המלך יכול. ועיין בדרשות הר"ן בדרשה י"א בה גם הר"ן מבחין בין משפט הסנהדרין למשפט המלך. אין מתפקידם של הסנהדרין לדאוג לתקנת החברה, אלא הם נצטוו לשפוט לפי משפטי התורה גם אם החשוד עלול לצאת זכאי מבית הדין ולהוות סכנה לציבור. מאידך, המלך רשאי (ולפעמים אף צריך) "לענוש שלא מן הדין" כשהוא רואה צורך להתמודד עם נגע שפשה בחברה. משפט הסנהדרין הוא משפט מעל הזמן והמקום וכלליו הם נצחיים, ואילו משפטי המלך קשורים לזמן ולמקום ואינם מהווים תקדימים משום שהם חד פעמיים וחולפים. 

[5] לדוגמה נוספת על סתירה לכאורה בין "המורה נבוכים" לבין "היד החזקה" עיין פרשת נשא.

[6] עיין בהרחבה בתחילת אגרת המחבר של ספר החינוך שם כותב המחבר שרוב דברי הספר נלקטים מספרי עמודי הארץ: רי"ף ורמב"ם ואל החוט המשולש הוסיף את הרמב"ן.