פרשת ויחי
סוף טוב?!
השאלות בהן נעסוק:
- השבת אנו מסיימים בעזרת ה' את ספר הישר הלא הוא ספר בראשית. וכידוע, כל ספר מסתיים בחזק חזק ונתחזק. איזה סוג של סיום זה "ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים"?! נכון, יש כאן סגירה של אירועי הרבע האחרון של הספר (פרקים לז-מח), אבל למה לא לסיים בצורה יפה ומרוממת (כמו למשל סיום ספר שמות "כי ענן ה' לפניהם על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בני ישראל בכל מסעיהם")
- הגמרא בסוטה אומרת שארון הברית וארונו של יוסף נישאים זה עם זה. מה הקשר בין 2 הארונות?
- מדוע יוסף השביע את כל אחיו שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל? למה הוא לא אמר והשביע רק אחד מהם? היינו מצפים שיהודה יהיה אחראי להעלאת עצמות יוסף (כמו שיעקב השביע רק את יוסף, ולא השביע את כל האחים? לענ"ד אם נאחד את הרמב"ן ואת ערוך השולחן (למרות שהוא ספר הלכתי מובהק!) ניתן יהיה לענות על שאלות אלו. הרמב"ן עונה על שאלתנו השלישית בפשטות. יוסף לא השביע רק אח אחד כי הוא ראה שאחיו זקנים ולא יוכלו לקיים את ההשבעה בימיהם. על כן, הוא השביע את כל אחיו ואת כל ילדיהם שימשיכו להעביר את ההשבעה במסורת כדי שיצוו "לעת הגאולה, כי כולם יודעים הגלות". מה פירוש? יוסף חושב על העתיד: בני ישראל מסודרים כאן בגלות, הם מתפרנסים כרועי צאן בארץ גושן. יש חשש שהם ירצו להישאר במקום שבו הם מתפרנסים ברווח, ויש להם בתים מלאים כל טוב (כמו שהיום אנשים שואלים למה לא להישאר אצל הדוד סם)!! וזו הנקודה שמסתתרת מאחורי התנהגותו של יוסף- יוסף רוצה שבעזרת העלאת עצמותיו יבינו האחים שאסור להשתקע במצרים, שאנחנו נמצאים בארץ טומאת העמים על בסיס עראי בלבד, ומשום כך הוא מצווה את כל משפחתו. אך יוסף "מפיל שתי ציפורים במכה אחת" ועושה עוד פעולה. מהי? נראה את דברי ערוך השולחן ונבין . בנוסף להשבעת כל בני אביו, יוסף גם מצווה שישימו אותו בארון, שהוא סמל לארעיות: ארון יכול לזוז ממקום למקום, ולאחר מספר שנים הארון מתכלה. יוסף לא קבור באדמה, סטאטי וחסר שינוי, אלא מלווה את עם ישראל כל העת ומצווה שלא ישתקעו בגלות. לפי דברינו גם שאלתנו השנייה (מדוע ארון הברית וארון יוסף נישאים זה עם זה?) מתורצת בצורה מופלאה. עם ישראל מקבל את הארון במדבר כאשר מונחים בו הלוחות השבורים. לוחות שבורים מסמלים על תיקון הצריך להיעשות כאשר המלאכה עדיין לא נגמרה. אך גם שם הארון מסמל את הארעיות. אצל יוסף העראיות מסמלת שנצא ממצרים, ופה היא באה לצוות שאסור להיתקע במדבר, אלא חייבים לעלות לארץ ישראל! לפי דברינו, נוכל לענות גם על שאלתנו הראשונה (איפה הסוף הטוב?). ממש פלאי פלאים, יש כאן סוף מצוין ומרומם. בני ישראל מבינים שאסור להישאר במצרים, בארץ שבה הם ארעיים. וברוך ה', אנו רואים שבני ישראל הפנימו את המסר, ובסוף ספר יהושע, בפרק האחרון, אכן קברו את עצמות יוסף אשר העלה משה רבנו . כשנסתכל במקור נראה דבר מפתיע. התנ"ך מספר על פטירתו של יהושע וקבורתו ולאחר מכן כתוב "ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים", ורק לאחר מכן כתוב על קבורת יוסף- מדוע דווקא בסדר הזה? ניתן לענות על פי הפשט שקודם רוצים לסגור את תקופת יהושע ולאחר מכן חוזרים לעצמות יוסף, אך אם נחדד ונעמיק פשט זה, נוכל לומר שרק אחרי כיבוש הארץ ("ויעבוד ישראל את ה' כל ימי...") יוסף יכול לנוח בשלום על משכבו ולדעת שמטרת הארון, שמסמל את הארעיות, הושגה במלואה. ואיך אנו יודעים שעבודת ה' היא במיוחד כיבוש הארץ ולא שמירת שבת וכדומה? מהמקור בשופטים. בני ישראל הולכים איש לנחלתו לרשת את הארץ, ורק אז התנ"ך יכול לסכם בערגה: "וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְקֹוָק הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל". שנזכה בעזרת ה' לעבוד את ה' כל הימים, ובפרט במצווה חשובה ואקטואלית כמו מצוות כיבוש ארץ ישראל.
