פרשת וירא
גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה?!
בקריאת הפסוקים הראשונים של הפרשה אנו רואים מקרה מאוד תמוה. המדרש מספר לנו שיש בפרשתינו חידוש עצום – "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". האם החידוש הזה התקבל? כדי לענות על השאלה, נדמיין את המציאות על פי דברי חז"ל: אברהם אבינו יושב בפתח האוהל וממתין לאורחים. לפתע הוא רואה שלושה מלאכים שנדמו לו כערביים. אלה אינם סתם אנשים פרימיטיביים, אלא אנשים העובדים לעבודה זרה השפלה ביותר, כלומר, משתחווים לאבק שבכפות רגליהם[1]!! אבל אברהם אבינו לא עצר לברר מה מידת יראת השמים שלהם, הוא לא בירר אם הם גמרו חצי ש"ס או ש"ס שלם, אלא ברגע שראה אותם מרחוק הוא קם ורץ לקראתם. למרות גילו המופלג והיותו ביום השלישי למילתו ועל אף שהקב"ה "הוציא חמה מנרתיקה" אברהם רץ לקראת האורחים. הוא פונה אליהם בכבוד, מזמינם לביתו, ממהר וטורח בכל הנדרש להכין להם מכל טוב. עד כאן הכל טוב ויפה, אך מה לעשות שאברהם אבינו היה באמצע "שיחה" עם הקב"ה שבא לבקרו! מאיפה אנו יודעים זאת? חז"ל דורשים שפנייתו של אברהם "א-דוני אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך", מכוונת אל הקב"ה[2] . אם כן, לא די בכך שאברהם מפנה את תשומת ליבו לשלושה זרים, הוא עוד "מעז" לבקש מהקב"ה שימתין לו עד שיכניס[3] אורחים העובדים עבודה זרה?!
על שאלה זו ננסה לענות משלוש זווית שונות, שהן ארבע תשובות:
1. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם":
קירוב בעזרת התנהגות ראויה.
התשובה החינוכית הפשוטה אומרת שכאשר אדם מכיר בטוּב האלוקי שביסוד המציאות, הוא אינו עושה חסד מתוך כפייה, אלא מתפתחת בו תכונה של אהבת חסד, והוא שמח במעשיו. כמו שדייק הרב צבי יהודה הכהן זצ"ל במשנה באבות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"- לא כתוב אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה! כתוב אוהב את הבריות- לשמהּ, ללא תנאי, רק משום שהם צלם אלוקים. ממילא, ההתנהגות הזו תקרב אותם לתורה. מדוע? כי כאשר אדם נפגש עם "אהבה ללא גבולות" הוא יודע להעריך מהי התורה ומה ערכה של מצווה. מתוך כך, מובנת בקשתו של אברהם מהקב"ה להמתין, שהרי אברהם עסוק בתורה שקדמה לתורה[4], ובודאי זהו רצונו של הקב"ה שיארח את שלוש האנשים[5].
. "כל שאהוב לבריות הוא אהוב למקום".
ידועה ההלכה האוסרת לומר "שלום" לפני התפילה, במידה ופוגשים אדם שלא באקראי . אך חשוב לדעת שההלכה הזו היא רק בעניין אמירת שלום. לעומת זאת, כשמגיעים למצוות "ליווי אורחים", מותר ואף מצווה ללוות את האורחים אפילו לפני התפילה! . ואפילו יותר מכך, מותר אפילו לחכות להם כמה זמן שדרוש במידה והאורחים צריכים להתארגן לפני היציאה לדרך, וזה "בכלל ואהבת לרעך כמוך". למה מותר ללוות אורחים לפני התפילה? אלא ברור שמצוות הליווי והתנהגותו של אברהם בנויים על אותו עיקרון:
מטרתו של אדם בעולמו אינה רק "לדבוק" בקב"ה (קבלת פני שכינה או תפילה), אלא עלינו לראות את האדם כצלם אלוקים - כמייצג הקב"ה בעולם. כמובן, אין דבר שיותר "משמח" את הקב"ה מאשר חיבור בין אדם לאדם ואפילו שזה בא "על חשבונו" של ה' יתברך). אבא הרואה את ילדיו מחוברים ואוהבים לא יפריע לו "לחכות קצת" ואז לשמוע את בקשת ילדו. ולהיפך, ברור שאחרי אמירת-השלום/הכנסת-האורחים/ליווי-האורחים הבקשה יותר מתקבלת[6].
2. האדם קודם למקום בסדר העדיפויות בגלל שזהו הרצון העליון של ה'.
תשובה אחרת שמעתי מפי הרב אברהם קורצוייל שליט"א:
הכנסת אורחים היא דוגמה למצוות בין אדם לחבירו. במצוות אלה אדם "עוזר" לקב"ה להשלים חיסרון שה' תכנן בבריאה, ומצוות חסד היא ההשלמה הגדולה ביותר.
אם נשאל לפי קו זה- וכי מצוות החסד גדולה מקבלת פני שכינה (דוגמה למצווה בין אדם למקום)? הרי אנחנו לא יודעים מתן שכרם של מצוות! אלא על כורחך לומר שכוונת חז"ל במילה "גדולה" הכוונה היא לקדימות! אין כוונתנו חס ושלום לומר מה יותר גדול, אלא שכאשר יש התנגשות בין שני סוגי מצוות אלו, אנו נעדיף להקדים מצוות מסוג "בין אדם לחבירו" על פני מצוות מסוג "בין אדם למקום".
3. "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים"[7].
תשובה אחרונה חביבה: ישנו חילוק בין אברהם אבינו לבין שאר הציבור. אצל אדם רגיל, תפילה היא חלק מקיום רצון ה', ולכן לא יעזוב את המצווה הזו בשביל לעשות מצווה אחרת ("העוסק במצווה פטור מן המצווה"[8]). לעומת זאת, אצל אברהם אבינו, קבלת פני שכינה אינה מצווה כי אם מתן שכר! אדם ברמה של אברהם אבינו אינו רוצה לקבל שכר בעולם הזה על חשבון עשיית מצוות - משום כך, הוא רץ להיות עבד ה' בעולם הזה, וההנאה מזיו השכינה תגיע בעולם הבא. וכמו שכתוב במסכת עירובין "היום לעשותם, למחר לקבל שכרם".
סיכום:
מדוע אברהם אבינו מוותר על קבלת פני שכינה לטובת הכנסת אורחים?
כאשר אברהם אבינו נפגש עם החסד הגדול של הקב"ה, הוא מבין שכך גם הוא צריך לעשות. לכן, אברהם מפיץ אהבה ללא גבולות, המקרבת את האורחים אל התורה. זהו אכן רצון ה', היות ואב מוכן לחכות קצת, בזמן שבנו מפיץ שלום לאחיו.
הקב"ה "מוחל על כבודו" ומעדיף שנעסוק קודם במצווֹת בין אדם לחבירו.
אצל אברהם אבינו, קבלת פני שכינה היא שכר, ולכן "היום לעשותם למחר לקבל שכרם". משום כך הוא מוותר על קבלת פני שכינה ועוסק במצוות. אך באמת, אנשים פחותים מאברהם לא יוותרו על קבלת פני שכינה.
[1] רש"י יח, ד דיבור המתחיל "ורחצו רגליכם", לפי דברי חז"ל במסכת בבא מציעא דף פו עמוד ב.
[2] וכמו שכותב רבי שלמה ידידיה מנורצי זצ"ל בעל החיבור "מנחת שי": "ומפני שמצאנוהו קמוץ בכל הספרים, יש לנו לומר גם כן שהוא קודש...". כלומר, הניקוד של "אדו-נָי" מורה על כך. פנייה למלאכים הייתה צריכה להיות מנוקדת "אדו-נַי" בפתח.
[3] על פי רש"י (שם), הוא לא הכניס אותם ממש, אלא השאיר אותם ליד העץ מפני שהם נדמו לו כעובדי עבודה זרה. וזאת בניגוד ללוט שאכן הכניס אותם לתוך ביתו, משום שאינו הקפיד על עבודה זרה.
[4] עיין בהקדמת הנצי"ב לספר בראשית בפירושו "העמק דבר" .
[5] עדיין קשה- מי אמר שזה הרצון של הקב"ה? על כך באה הפסקה הבאה לענות.
[6] מהיכן אנו יודעים שאצל אברהם מדובר לא רק על הכנסת אורחים אלא גם על ליווי אורחים? מהפסוקים! "ואברהם הולך עמם לשלחם" (יח, טז).
