פרשת חיי שרה
בפרשתנו אנו נתקלים בשני נושאים קשים ולא שגרתיים.
אברהם אבינו "כולי האי ואולי" מבקש לקבור את אשתו. למה צריך אריכות כל-כך גדולה ? ידועה התשובה שאריכות הדברים גורמת להפנמת חשיבותה של ארץ ישראל לעם ישראל, ובפרט חשיבותה של מערת המכפלה. עדיין, ניתן לצפות שהתורה תתמצת את האירוע ותכתוב פסוק בסגנון של – "ויקן אברהם מעפרון את מערת המכפלה אשר בקצה שדהו בארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". מדוע התורה לא עושה כן? הסיפור התמוה השני בפרשתנו, הוא הסיפור על "השידוך" הראשון בהיסטוריה. אברהם השדכן שולח את השליח, אליעזר, אל ארצו ואל מולדתו (מזכיר את הציווי בפרשת לך-לך) לקחת אישה לבנו. בפסוקים קיימת תופעה מדהימה, אשר רבים לא שמים לב אליה כתוצאה משטף הקריאה. אליעזר מבקש "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", ורבקה, עלמה צעירה, עונה לו "ותאמר שתה אדוני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו". אליעזר מבקש שתשקה אותו, דהיינו "מאן מלכי? רבנן" [1], ואם זה לא מספיק, אז אחרי ההשקיה- "ותכל להשקותו, ותאמר גם לגמליך אשאב עד עם כלו לשתות". ושאלה יותר גדולה, הרי הפסוק (לב) מספר שהייתה לאליעזר פמליה- הם לא יכולים לעזור בהשקיה?! למה רבקה, עלמה צעירה, רצה לעזור לאנשים זרים? כל הזמן היא ממהרת ורצה, ואפילו שואבת לכל גמליו[2] - ממש על גבול הפראייריות! בשביל לענות על שאלות אלו ננסה להתחקות אחר מעשיו של אברהם אבינו בארץ הקודש, ומתוכם נמצא את החוט השוזר לשתי השאלות. אברהם מקים בארץ ישראל ארבעה מזבחות: I. באלון מורה - "ויעבור אברהם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה". II. בין בית אל ובין העי - "בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו". III. בחברון - "וישב באלוני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח". IV. בהר המוריה - "ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים, ויבן שם מזבח". נשאלת השאלה: מדוע בכל המזבחות יש לנו מיקום מדויק, ואילו במזבח השני המיקום לא ברור? יתר על כן, ישנו עניין מיוחד במזבח זה, עד שכאשר אברהם חוזר ממצרים לארץ ישראל הוא חוזר דווקא למזבח הזה - מה ייחודי דווקא במזבח השני? רש"י במקום מביא את המדרש שתפילתו של אברהם סייעה להפחית את העונש על מעשי עכן. הגמרא בסנהדרין (מד:) מסיקה שמאברהם למדנו שלעולם יקדים אדם תפילה לצרה (או בלשוננו היום: להקדים רפואה למכה). איך ניתן להבין את חטא עכן? במלחמת יריחו יהושע מבטיח לבני ישראל שאם הם ישמעו לדברי ה' הם יקבלו בית וגינה וכן הלאה, ושהדרישה מהם היא רק להתאזר בסבלנות. דא עקא, עכן מכניס לכיס מהשלל, וגורר אמירה קשה מאת הקב"ה: "חטא ישראל... גם גנבו גם כחשו". מה היה קו המחשבה שהנחה את עכן? במלחמת יריחו, הקב"ה מצווה שבסוף הסיבוב השביעי ישראל יצעקו ויתקעו בשופר וכך חומות יריחו נפלו. ובאמת, בזמן הכיבוש, כל ישראל שואגים שאגה והחומות נפלו. במוחו של עכן לא עומד ציווי ה', אלא התובנה שגם הוא עצמו שותף במלחמה, ולכן גם לו מגיע קצת. אומנם עכן עשה בפועל, אך יש מקום להניח שהיו עוד הרבה שחשבו כך, ואילולא העונש שקיבל עכן גם הם היו עושים את אותו מעשה. לכן אומר הקב"ה בלבו: "מה נעשה כדי שעם ישראל יזכור שאני נותן להם כח לעשות חיִל? נפיל גורל על ידי יהושע כדי שכולם יבינו שאם אדם חושב שהוא בעל הבית- לביתו הוא כבר לא יגיע". מה עשה יהושע לאחר הכישלון במלחמת העי? כאשר יהושע והזקנים שומעים על החטא הם מייד שמים עפר על ראשם , על מנת להזכיר את זכות אברהם ("זכות אבות"). כיצד העפר מזכיר את זכות אברהם? כאשר אברהם קיבל גדולה הוא אמר "ואנוכי עפר ואפר" . לאור דברינו מובן למה כשאברהם כבד מאוד בכסף, כעכן, הוא חוזר דווקא אל המזבח הממוקם בין בית אל ובין העי. זוהי צומת בה האדם מכריע מה הוא עושה עם הכלים והאמצעים שה' נתן לו: אם האדם אנוכי ואגואיסט, הוא פונה מהצומת לכיוון העי[3], בעוד שאם האדם עפר ואפר הוא הולך במסילה העולה בית אל. כאן, בסיפור הארוך על מערת המכפלה, אברהם אבינו מלמדנו שהכסף אינו גורם בפני עצמו השייך לאדם כלשהו (כמחשבת עכן), אלא שייך אך ורק לקב"ה. מכאן נוכל לענות אף על שאלתנו השנייה - התנהגותה של רבקה. אברהם אבינו מלמדנו מהי המעלה העיקרית שצריך לחפש בשידוך- מעלת הנתינה והחסד. מדוע דווקא המידה הזו? ידוע שכמעט כל אדם מתחתן בגלל אגוצנטריות- הוא רוצה אישה שתשלים לו את החלל שבלב, שתפנקו ותבשל לו... אך רבקה אמנו יודעת שאם אדם מבין שהוא עפר ואפר כאברהם, הוא נותן לאחרים בלי גבולות. אברהם ורבקה מלמדים אותנו שעל מנת שהנישואין יעלו יפה, חייבת להיות נתינה הדדית ללא פשרות וללא משחקים. כאשר האדם פועל, הוא צריך לחוש שכל יצירותיו והצלחותיו הם מתנה מה', ועליו כל העת לבקש סייעתא דשמיא כדי שיוכל לתת עוד לאחרים. כמובן, כל זה מבלי חס וחלילה לבטל את עצמו. יהי רצון שאחרי שלבשנו אפר במשך כמעט אלף ושמונה מאות שנים, נזכה בעזרת ה' שיתקיים בנו מאמר הנביא , שכל אפר שלנו יהפוך לפאר ("אפר" בהיפוך אותיות היינו "פאר").
[1] ביטוי זה הינו דימוי (ואינו כפשוטו) לרבנים ותלמידי-חכמים שיושבים "רגל על רגל" ולא עובדים, בעוד שאחרים משרתים אותם.
[2] גמל צמא שותה כשלושים ליטרים בפעם אחת. חישוב פשוט מורה שצריך כשלוש מאות ליטרים על מנת להשקות אותם.
