פרשת לך לך
אברם "המגייר" נפרד מאחיינו?!
בפרשתנו, אנו נתקלים בפרדתו של אברם מלוט. לפי פשוטם של כתובים פרידת אברם מובנת ומוצדקת: אברם ולוט התעשרו, מקניהם התרבו ומרחב המחיה לא סיפק את צרכיהם. מדוע מרחב המחיה לא מספיק? כי אין כל-כך הרבה מקום, גם שבטים אחרים היו זקוקים למרעה למען בהמתם ("הכנעני והפריזי אז יושב בארץ"). בדרך הטבע, סיטואציה זו 'הזמינה' ריב בין רועי לוט לרועי אברם על שטחי הארץ[1], וכמו שהתורה מספרת בפסוק ו'- "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו". אברם מעוניין 'בסיום הסכסוך', ולכן הוא מציע "הִפרד נא מעלי". לוט מקבל מיד את ההצעה, בוחר לו את ככר הירדן, ובכך בא הכל על מקומו בשלום, כמו שמעיד הפסוק- "אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הכִּכָּר". וכך מפרשים הרמב"ן, הספורנו ואחרים.
ואכן יש בחז"ל דעה המותחת ביקורת על מעשה אברם – 'אמר ר' יודה: לכל הוא מדבק וללוט אינו מדבק'.
עם זאת, מלבד מקור זה, אין אנו שומעים ביקורת על מעשה אברם.
כמצופה, גם רש"יהמפורסם העדיף את הדעה החז"לית המחזקת את מעשה אברם . אך מהיכן יודע רש"י שכאן יש לצאת מפשט המקראות ולהסביר שיש כאן חשש גזל של רועי לוט?? הרי הכתוב מראה על מריבה סטנדרטית בין רועים, היכן אנו רואים את הגזל בפשט הפסוקים??
ברצוננו לצאת למסע פלאי להצדקת מעשהו של אברם אבינו.
ראשית, הפסוק מדגיש לנו "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ"! הארץ עדיין אינה שייכת לאברהם, אלא לשבעת העמים. על כן, עניין הגזילה מדויק כבר בפשט הפסוקים.
שנית, דווקא פשט המקראות מוכיח שרק "אחרי הפרד לוט מעמו" ה' מבטיח לאברם את הארץ. בלשון אחרת: דווקא אחרי ההתנתקות מלוט ומעניין הגזלה, זכאי אברם לירושת הארץ וכדברי רש"י במקום.
ברור לכל, שאין אברם חפץ בהתנתקות מגיסו-אחיינו, והתנתקות זאת אכן נכפתה על אברם. לענ"ד אברם מזהה תהליך הידרדרות: כל עוד לוט "קורא בשם ה'" ומתנהג כראוי- אברם ממשיך לקרבו תחת כנפי השכינה, ומלמדו דרכי חיים והנהגות, ממש כאב לבנו, ואפילו מצרפו למסעותיו "מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר". דא עקא, בחזרה ממצרים לוט שוכח מהו העיקר בחיים.
נחדד את דברינו: בפרשה הבאה אנחנו נקרא על כך שהמלאכים מצילים את לוט מתוך המהפכה. נשאלת השאלה, מה היא זכותו הגדולה של לוט שהצילה אותו מהתופת? היינו מצפים שהסיבה שהמלאכים נשלחו להציל מתוך המהפכה דווקא את לוט הינה מסירותו לכיבוד אורחים, או אולי דקדוקו באפיית מצות בפסח... לעומת זאת, המדרש מגדיר שזכותו העצומה של לוט היא שתיקתו כאשר המשפחה ירדה למצרים מפני הרעב. לוט שתק במקום להכריז שאברהם ושרה הם בעל ואישה. האם זוהי הזכות העצומה של לוט?!
כדי לענות על שאלה זו, נפנה לסיפור העקידה:
השפת-אמת שואל: מפני מה אנו מזכירים תמיד את גדולתו של אברהם בעקידה, שכבש רחמיו, ואילו את גודל מסירות הנפש של יצחק, שהלך להיעקד, אנו מצניעים[2]? תשובתו של השפת-אמת מופלאה: לאברהם אכן היה ניסיון גדול יותר, כי הוא לא התחנך אצל הוריו ליראת שמים - אדרבא, הוא אף התמודד בתוך ביתו כנגד עבודה זרה. בניגוד אליו, יצחק אכן התחנך אצל אביו להקדיש את חייו למען קידוש שם שמים בעולם. גם מצד אִמו יצחק למד רבות על קדושה, ובמיוחד כאשר שרה מגרשת את ישמעאל על מנת שלא יקלקל את יצחק בהתנהגות בלתי ראויה. מסביר "הסבא מסלובודקה" שהוא הדין אצלנו - זכותו וגדולתו של לוט לא נובעת מתוך לימוד מדרכי אברם (כמו אצל יצחק), אלא דווקא מתוך בחירתו האישית שלא להסגיר את דודו-גיסו! לוט מפנים שהלימוד הגדול שאברם מביא לעולם הוא אחריותו של כל אחד ואחד לשכלל וללמד לעולם משהו מתוך עולמו הפנימי - חס ושלום לא לדרוך במקום. לוט לא עשה חידוש גדול, אבל בזכות שהוא פרץ דרך בעולם המלאכים באו והצילו אותו...כאן אנו מגיעים למהפך. עד הירידה למצרים לוט הולך ומטפס ברוחניות ומלמד דברים לעולם, אך בשובו ממצרים אנו רואים איך ההתעשרות סנוורה את לוט , בניגוד גמור לאברם. גם אברם "כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב", אך כל פעילותו הנמרצת עם שובו לארץ כנען מכוונת למטרה אחת ויחידה, שהיא חזרה לנקודה רוחנית שבה היה לפני ירידתו למצרים. אברם חוזר "אל מקום המזבח אשר היה שם בראשונה", ומשם הוא מזנק לייעודו לקרוא בשם ה' (איפה היה לוט כאשר אברם עלה למזבח? הוא נדם). לעומת זה, אחרי שציין הכתוב כי גם ללוט "ההולך את אברם" היה רכוש גדול, הוא מספר על התוצאה המיידית של ריבוי הרכוש: "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו". לא מדובר פה בבעיה גיאוגרפית גרידא, אלא שינוי ערכי של לוט, המוביל לחוסר יכולת ולחוסר רצון לשבת יחדיו. עתה, אצל לוט, הדאגה להתרחבות כלכלית קודמת לקריאה בשם ה', והגדרות העיקר והטפל מתחלפות. כמובן, שינוי ערכי זה מתבטא אף אצל רועיו, ומחמת השינוי פרץ הריב. משהגיע אברם להכרה שאין מצע רוחני לישיבה משותפת עם אחיינו, הוא דורש מאחיינו להיפרד ממנו.
עוד חיזוק לשיטתנו: לאן לוט הולך? אומרת התורה: "ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו". נשים לב, זה ממש פלאי פלאים!! אותה נקודת שבר שקרתה מהחזרה ממצרים מתגלה בשעת הפרידה - כבר אין טיפוס רוחני! נותרה רק שמירה על הרמה הרוחנית שנקנתה עד הירידה למצרים ותו לא. לכאורה, לוט נוסע לקדם, לכיוון מזרח, שכן סדום יושבת מזרחית למקום מושבו של לוט. אלא שחז"ל דורשים שהנסיעה הזו היא מריבונו של עולם. התורה מציינת את המטרה העיקרית של אותה נסיעה, והעיקר אינו להגיע לכיוון זה או אחר, כי אם להינתק מאברם ומאלוקיו, להתרחק מדרך האמונה שחידש אברם. כיצד המדרש מוציא את זה מהפסוק? בפסוק כתוב "ויסע לוט מקדם" בעוד שהיה צריך לכתוב "ויסע לוט לקדם"!
נשאל על פי המדרשים: אם לוט מדקדק באפיית מצוות ואף מהדר בהכנסת אורחים עד כדי מסירות נפש, שזו מידה שלא מצינו אותה אף אצל אברם, אז מדוע חז"ל דורשים אותו לגנאי?
אלא הוא אשר אמרנו, לוט אומנם המשיך לקיים מה שלמד מאברם עד הירידה למצרים. אלא שלוט הסתפק במה שהוא למד, לוט אינו חפץ להתקדם הלאה ברוחניות, ודי לו במה שכבר למד. וזוהי ההתנתקות האמיתית מאברם, שמלמד אותנו שעל האדם לטפס כל העת בסולם האינסוף!
אותה קפיאה על השמרים, המסתפקת במה שכבר למדנו בעבר היא-היא המניע העיקרי לכך שאברם עוזב אותו, ובצדק. זו הסיבה שמדרדרת את לוט עד כדי הולדת עמון ומואב, האסורים לבוא בקהל ה' עד עולם.
לסיכום – מסע לוט ואברהם:
הולכים ביחד מחרן – לוט כבנו של אברהם, יונק ממנו תורה ואמונה בקב"ה.
ירידה למצרים – לוט מחדש מעצמו יסוד נוסף, ולא מלשין על אברם ושרי.
עלייה ממצרים – לוט מסתנוור מהכסף ומתחיל לגזול, בעוד שאברם חוזר אל המזבח.
הפרידה – לוט נוסע מקדמונו של עולם. הקב"ה מנבא את אברם על ארץ ישראל.
הפיכת סדום – לוט משמר את מה שלמד (מצות, הכנסת אורחים) וקופא על השמרים. אברם מתווכח עם ריבונו של עולם כדי להציל את סדום.
[1] כידוע, מריבות רועים על שטחים חקלאים היא תופעה מצויה אף בימינו. [2] עיין גם בלשון התורה שם, המדברת אודות אברהם ואילו יצחק (בן ה- 37!) נראה "כנספח". [3] כך גם מלמדת אותנו הציפור: במידה והיא לא תנופף בכנפיה כדי להתקדם, היא תיפול למטה ללא אבחנה.
