פרשת נח
נח -משה-אברהם
בפרשתנו אנו נתקלים בראשון אשר התורה מעידה עליו "צדיק" – נח. ברם, דעת חכמים על נח, המבוטאת במדרש המפורסם, אינה דווקא לחיוב, במיוחד ביחס לאברהם אבינו .
ראשית, יש לברר מהי ההשוואה דווקא לאברהם אבינו? שנית, מדוע "ויש שדורשים אותו לגנאי"? הרי בסיסו של עם ישראל הינו לימוד לכף זכות?!
לגבי השאלה הראשונה- אפשר אומנם להסביר שנח הוא "אבי העולם החדש" שלאחר המבול, וגם אברהם הוא "אב המון גויים". אך עדיין קשה, מדוע לא להשוות למשה רבינו שגם הוא "אבי האומה הישראלית" מרגע היווצרותה כעם?
אלא שבאמת הזוהר הקדוש משווה בין משה לנח. אולי ההשוואה הזו תיתן לנו חוט השוזר בין שלושת גדולי העולם הללו נח-אברהם-משה.
אם נתבונן על משה ונח נמצא דברים רבים המשותפים ביניהם:
שניהם נולדו מהולים ("כי טוב"- מלמד שנולד משה מהול; ).
שניהם נִצלו על ידי תיבה: משה רבינו בעזרת תיבת גומא ואילו נח על ידי התיבה שבנה.
שניהם קיבלו מצוות להעברה: משה רבינו קיבל את התורה, ונח קיבל את "שבע מצוות בני נח".
על "בשגם" שנאמר מפי הגבורה בסוף פרשת בראשית, כהקדמה לפרשיית המבול, המדרש אומר (חולין קלט:): "מניין למשה מן התורה? בשגם הוא בשר" [1] (בשגם' גימטרייה 'משה'). ולפי הסבר זה - "מִן המים משיתהו" היינו ממֵּי המבול.
לשניהם הייתה בעיה בדיבור: נח לא שִכנע במשך 120 שנה את אנשי דורו שעוד מעט קט העולם יֵחרב, וגם משה כידוע לא רצה לקבל את השליחות מאת הקב"ה בטענה "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי".
נחדד את נקודת ההשוואה האחרונה: להבדיל מנח, משה רבנו תיקן את בעיית הדיבור "ובגדול" - הוא דיבר עם פרעה ועם כל ישראל, ואפילו כתב חומש שלם בדבריו - "אלה הדברים אשר דיבר משה", עובדה המבדילה בין צדיק כמשה לבין נח (כדברי הזוהר).
לענ"ד, זהו שורש ההשוואה (לגנאי) בין אברהם לנח- אברהם אבינו לא מפסיק לדבר! הוא מדבר עם אורחיו[2] ומציע להם לאכול ולשתות, מגייר את אנשי הדור על ידי "הרבצת תורה ברבים" ואפילו מתווכח עם הקב"ה על הצלת סדום "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר". אברהם אבינו הוא צדיק "תנור" שמחמם את עצמו, אך גם יודע לחמם אחרים- "נר אחד נר למאה".
כל זאת בניגוד גמור לנח, כמו שמעידה התורה: "וישאר אך נח ואשר איתו בתיבה" . נח הוא צדיק בדורותיו – יודע היטב לחמם את עצמו (ואת משפחתו) על פי הציווי האלוקי ותו לא- מה שנקרא צדיק "פרווה". לנח חסרה "הגדלת הראש" של אברהם, שגם כאשר האדם לא מצֻווה ישירות הוא פועל עם אל, מדבר ומנסה להחזיר בתשובה, ובחלק מהמקרים אף לא מקבל את הגזרה כמובנת מאליה כי אם נאבק בה.
אולי ניתן להעמיק יותר מהו שורש השוואה בין נח לאברהם:
הזכרנו שנח היה "צדיק תמים בדורותיו"- מה פירוש דורותיו ומה הכוונה בביטוי "צדיק תמים"? נענה על ראשון-ראשון ועל אחרון-אחרון:
עיקר חטאם של דור המבול היה בין אדם לחבירו. על כך אנו למדים מפשט המקראות ופירוש הגמרא : "מלאה הארץ חמס - לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". לעומת זאת, חטאו של דור הפלגה היה בין אדם למקום, שהרי רצו לבנות קורות וסימוכין לחזק את הרקיע שלא ייפול. זאת ועוד, מבחינת "בין אדם לחבירו" דור הפלגה היה חזק- האנשים פעלו בבניה משותפת (בין אדם לחבירו), על מנת שיוכלו להתנגד לפעולותיו של הקב"ה.
"צדיק" כנגד בין אדם לחבירו, שהרי צדיק לשון צדק: "צדק צדק תרדוף", "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק, והין צדק יהיה לכם" (ויקרא י"ט); ואילו "תמים" זה כנגד בין אדם למקום: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". ניתן גם להביא ראיה לדברינו מדברי ה' לנח "בא אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". מדוע נאמר "בדור הזה" ולא "בדורותיך"? מדוע נאמר "צדיק" ולא "צדיק תמים"? אלא הוא אשר אמרנו, כשה' מדבר על צדיק בדור הזה, דור המבול, הכוונה לצדיק בבין אדם לחבירו, ועל כן לא שייכת המילה "תמים".
עתה מובנת בקשתו של אברהם אבינו מהקב"ה "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר". אברהם אבינו לא מבקש "תמימים" הספונים בחדרם ולא יורדים ומדברים אל העם כמו נח (שאומנם יחסית לדורו היה מתוקן, אך עדיין יש לו מה לתקן כדי להגיע לדרגת צדיק בדור אברהם), אלא צדיקים המעירים ומאירים את העיר, אנשים אכפתיים המלמדים את העם תורה.
לסיום, נמחיש את חומרת איסור גזל וחמס בעזרת הסיפור המצמרר על רבי חיים מוולוז'ין. רבי חיים היה רגיל להסתובב בין תלמידיו בישיבתו. פעם אחת הוא ראה תלמיד שפניו חיוורות מאוד. קרא הגאון רבי חיים לאחד מתלמידיו וביקש ממנו שייקח את חברו חזרה לביתו בוורשה ושם כבר ידאגו לו לרופא. יצאו השנים, וכדרכם של עוברי דרכים, נכנסו לאכסניה בצדי הדרך. דא עקא, כסף לא היה בנמצא לשלם לבעל האכסניה. ראה בעל האכסניה את החולה ורחם עליו, ונתן להם אוכל בהלוואה. המשיכו השניים בדרכם, וכאשר הגיעו לוורשה, אמו של הבחור שלחה אותו לרופא המקומי. כמובן, היא נתנה את הכסף הדרוש לבעל האכסניה ביד התלמיד שליווה את בנהּ, שיחזיר את החוב לבעל האכסניה. לאחר מספר ימים נפטר החולה לא עלינו. באותו לילה שנפטר התלמיד, רבי חיים עבר בין תלמידיו, כדרכו בקודש, ופתאום הוא רואה בעיני רוחו את התלמיד שמת. התלמיד סיפר לו, שהוא השאיר כסף אצל המֶלווה, אך הלה לא הביאו לבעל האכסניה, ועקב כך הוא עצמו לא נכנס לגן עדן!! בירר הגאון רבי חיים והנה אמת היה. הלך רבי חיים אל המלווה ושאלו: מה עם הכסף? ענה לו "אופס, שכחתי ממנו לגמרי", אמר לו רבי חיים "לך והשב את הגזילה מיד!". הלך התלמיד והשיב את הגזילה, ובאותו לילה גם השליח וגם המת הודו לו על כך.
ללמדנו שאפילו על שליח שלא מילא את שליחותו (לא שגזל ממש), האדם לא נכנס לגן עדן!!
יהי רצון שנזכה בעזרת ה' להיות צדיקים ותמימים "בעיני אלוקים ואדם".
