כשאנו מסימים את סדר העבודה- סדר עבודתו של כהן גדול ביום הכיפורים אנו מסיימים בסליחה "אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה"- העוסקת בעשרה הרוגי מלכות. הסיבה לאמירת הסליחה בסוף סדר העבודה: כי כשמנסים לדמיין את בהמ"ק ושם המפורש וכהן גדול ושעיר המשתלח- וכל זה איננו אז התגובה היא לומר סליחה. אבל מדוע דווקא אלה אזכרה? חז"ל מלמדים שמיתתן של צדיקים מכפרת - ולכן מזכירים את עשרה הרוגי מלוכה ככפרה.
מעניין שאותה סליחה מופיע ב- 9 באב בפיוט "ארזי הלבנון" וגם שם אומרים שמיתת צדיקים מכפרת ושריפת בהמ"ק (תיאור כלי המקדש) היא שקולה כמיתת צדיקים.
1.א"כ מדוע אלה אזכרה נבחרה להאמר אחר סדר העבודה[1]?
2. כל עשרה הרוגי מלכות הם פרוסים על כמה עשרות שנים(300 שנה)?
ננסה לתת מענה על שלושת השאלות דרך קו אחד פלאי:
בתורה אנו רואים שהיו וויכוחים בין האבות והאימהות – שרה ואברהם "כל אשר תאמר אליך" ואז הקב"ה מתערב , ואז יצחק ורבקה (איך מתיחסים לעשיו – 'ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב) וכו.. יעקב ורחל מופיע רק ברמז אבל הכי קשה בניהם כשרחל עומדת ללדת "אל תיראי כי גם זה לך בן..ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין" יעקב חוזר ואומר אין יותר גלות ,רחל אומרת שיש גלות וצער ולכן כדאי לתת שם שגם כשזה יגיע אבא ואמא חזו וידעו אך יעקב- קורא לו בנימין דהיינו בן ימין (ימינך..ימינך ה' תרעץ אויב- רש"י :למה נאמר פעמיים ימינך ?ישראל עושים רצונו של מקום) לא עוברים שנים ובנימין במצרים ואז "ויפל על צווארי...רש"י- שבכו על שתי המקדשות שבנחלת יוסף ובנימין. יוסף הבין שהאחדות לא במאה אחוז ואז זה ישפיע על העתיד ולכן כשבונים בית העומס יכביד והבנין יפול.
מה מסמל חוסר אחדות ביום כיפור? אחד ההלכות ביו"כ זה להוריד נעלים כי נעלים יש ברכה שעשה לי כל צורכי- נעל זה צורך ולא כמו בגד שתפקידו לכבד אחרת, ללא הנעל, האדם תקוע לא יכול ללכת ולרוץ..,וכן באבלות ל"ע שאומרים לאדם שבוע- שב ,תראה מה איבדת ותשלים את החסר שנוצר- זה בפן השלילי מצד שני מורידים את הנעלים במקדש כי זה הבית שלנו כמו כל בית נורמלי שתענוג להוריד ולבטא שאם אפשר להשאר הייתי נשאר!!. מעניין שיש עוד מקום- שהקב"ה נראה לראשונה בסנה : "של נעליך..קודש הוא" הגמ' אומרת שלא הולכים בלי מנעל[2] כי האדם עשוי מאדמה וצריך חציצה לא להמשך לאדמה אבל באדמת קודש- בארץ ישראל- הוא מתחבר לקודש. א"כ או בצער(אבלות) או בשמחה(מקדש)- מורידים את הנעליים.
אם ניקח מצווה ונעשה בשלמותה אז נגאל – העבודה הגדולה שלנו זה לחזור לנעלים של עשה לי כל צורכי, כל צורכי כפשוטו ולכן נעבוד על הסובלנות והעדינות ואז נהיה קשורים ונלך איש לקראת רעהו "...ושמחת עולם עד ראשם"- "...ושמחתם לפני ה' אלוקיכם"
לגבי זמנים שונים-הם חיו בזמנים שונים -אכן כל דור והקיסר שלו אבל בחרו את אלה שמאחדים את כולם שרק הם יכולים להיות שקולים לאחי יוסף. ושתי דוגמאות בדבר
א"כ נצא ליום הכיפורים עם שני מסרים:
כשאנו חולצים את הנעל ובערב יום כיפור כיון שזו מצוה הלכה אומרת שחולצים בימין נחשוב על הזמן שאין לנו את המנעלים ללכת ולרוץ אלא להיות ספונים בהיכל ה' ולהשתפך לפניו.
זאת ועוד, המנעלים מסמלים את חוסר האחדות שהיה בעם ישראל אשר גרם בחורבנות הגדולים ביותר לכן דווקא בעת זו, ביום כיפור, עלינו להתחזק בבין אדם לחבירו מתוך אהבה ואחווה שלום ורעות ובקשת מחילה איש מרעהו.
[1] לאשכנזים ואילו לספרדים נאמר בסדר הקינות לשחרית שבתשעה באב