מדינת ישראל לאן
בכדי לדעת לאן פניה של מדינת ישראל ופנינו שלנו מועדות יש צורך לעשות עצירה ואולי עצירות כפויות או רצוניות ולהסתכל מהי נקודת המוצא ממינה יצאנו עד הלום וכך ללמוד היטב לאן המסילה מוליכה בבחינת "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור". כשאנו באים לבחון את תהליך הגאולה בו אנו נמצאים ,אנו נתקלים בשניי קשיים מרכזיים אשר חייבים להיות מודעים אליהם- א. מדינת ישראל, לגבי רוב הציבור במדינה, שנולד בה או עלה אליה בגיל ילדות, נתפשת כמציאות טבעית, כאילו היתה קיימת מאז ומעולם. ב. כשרואים הרבה חושך, קיימת סכנה שהחושך יסתיר את האור. כשמתבוננים בנעשה במדינה, ונפגשים עם בעיות מרובות בתחומים שונים, ובעיקר בתחום הרוח והמוסר, קיימת סכנה שנראה את הפגמים בלבד, מבלי להכיר באור הגדול שבעצם קיומה של המדינה. על כן, דווקא כיום ראוי להשתדל להדגיש את ערכה של המדינה, את האור שבעצם קיומה, ומתוך כך להסיק מסקנות ביחס למה שנדרש מאיתנו בענין זה.
ב.קידוש ה'
התגלות ד' בעולם (קידוש ה') במלוא גודלה ושלימותה, יכולה להיות רק על ידי כלל ישראל, כשהוא יושב בארצו כעם ריבוני. לעומת זאת, גלות הינה מיעוט הופעת ד' בעולם. על כן, גלות כשלעצמה היא חילול השם. וכך מלמדנו הנביא יחזקאל (לו,טז-יט): וַיְהִי דְבַר ד' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ: וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: תמצית הדברים - ישראל נהגו שלא כשורה, וכתוצאה מכך הלכו לגלות. ובהמשך נאמר שם (פסוק כ): וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ד' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: מדגיש רש"י: "ויחללו את שם קדשי" - השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: "עם ד' אלה ומארצו יצאו"... זהו החילול. כלומר, עצם העובדה שישראל נמצאים בגלות סובלים ומושפלים, הוא חילול השם הממעט הופעת ד' בעולם. ולכן (שם כא-כג): וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי... לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי א-להים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם... שואל שוב רש"י: ומה הוא הקידוש? - "ולקחתי אתכם מן הגוים". כלומר, הגלות היא חילול השם, ואילו בגאולה כשלעצמה מתקדש השם. וראשית קידוש השם זו שיבת עם ישראל לארץ, זה קיבוץ גלויות. תפקידם של ישראל הוא לגַלות את הקב"ה לכל באי עולם. והנה, למרות קדושתם ומוסריותם של ישראל במשך שנות הגלות - הם השפיעו מעט מאד על הגויים. אלא שכאן יש כלל גדול. על מנת לקבל השפעה ממישהו, צריך להעריך אותו. אדם שאני רומס אותו ברגלי ויורק לו בפנים, אינני מקבל ממנו השפעה ואינני לומד ממנו[1]. כלומר, מצבם השפל של בני ישראל בגולה, איננו מאפשר את תרומתו המיוחדת של עם ישראל לכל באי עולם. עם ישראל יכול למלא את יעודו, להשפיע על העולם, רק כאשר הוא נמצא במצב שבו העולם מעריך אותו. רק אז יכול להתקיים תהליך של השפעה אמיתית, רוחנית ומוסרית. חילול השם שבסבל ישראל בגלות, הוא שהיווה בסיס לטענה הנוצרית, כי היהודים אינם עוד העם הנבחר. הנצרות טיפחה את הרעיון, שהיהודים סובלים מפני שלא האמינו באותו האיש, והם ימשיכו לסבול עד שירדו מעל במת ההיסטוריה. שמעתי מפי הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, שבזמן שהשתוללה השואה הנוראה באירופה, סבבו מסיונרים באמריקה ואמרו ליהודים: 'זה הסוף שלכם, יש לכם הזדמנות אחרונה להינצל בדרך אחת - להתנצר'. היתה צפויה, חס ושלום, סכנת שמד ליהודים באמריקה. באירופה הושמדנו פיסית ובארצות השלוות, היתה סכנה מבחינה רוחנית. תקומת מדינת ישראל הפיחה רוח תקווה בשארית פליטת השואה, אודים מוצלים מאש, והרימה גם את רוחם של היהודים בארצות השלוות. תקומת מדינת ישראל היא הריסת כל הבסיס למסכת הטיעונים של הנצרות בענין דחיית ישראל. לא במקרה לא הכיר הוותיקן במדינת ישראל במשך שנים מרובות מאז תקומתה. עצם אמונתו איננה מאפשרת לו להכיר בה. אלא שעובדה היא, שלא רק ש"עם ישראל חי", כי אם זכה לתקומה מחודשת. היום, למעשה - לא נותרה לוותיקן ברירה אחרת, והוא חייב להתחשב במציאות קיומה של מדינת ישראל.
רצוני להדגיש מה עניננו אנו בתהליך זה. תפקידנו הוא לפעול להנסת הצללים. אבל צריך לדעת, שכדי שלא יהיה צל, אין דרך אחרת מאשר להרבות אור. ישנם יהודים שרואים את הצללים, ואני מאמין שהדבר מכאיב להם, אך הם חושבים שמספיק לקטרג על הצללים. הם רואים את הצללים מבלי לראות את האור הגדול, ומבלי לדעת איך מתמודדים עם הצללים ומתגברים עליהם. הרב קוק זצ"ל לימד אותנו (ערפלי טהר עמ' לט): הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה. להתגבר על השלילה ולנצח אותה אפשר אך ורק על ידי ריבוי חיוב. יש צורך להוסיף הרבה חכמה והרבה צדק במדינה, ועוד הרבה יותר אמונה. אמונה בד', בתורתו, ובמעשיו המתרחשים לעינינו; להאמין שכל מה שהתרחש בדורות האחרונים, איננו מקרי, אלא זו פעולת יד ד' לגאולת ישראל. אנו חיים בתקופה גדולה ויש צורך להכיר בכך. אנו חיים בתקופה בה מתגשם ראשיתו של החזון המשיחי, לו התפללנו במשך אלפי שנות גלות. בסוף ספר עמוס נאמר (ט,יד-טו): וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ד' אֱ-לֹהֶיךָ. זוהי נבואה שמתייחסת לימינו ומתגשמת לעינינו (וכן נבואת יחזקאל). ישנה עוד נבואה בעמוס (ח,יא) שאף היא מתגשמת בימינו: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד' א-להים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ד' ". כל מי שעינים לו לראות ואוזנים לו לשמוע, רואה, שלמרות כל תופעות הצללים במדינה, ולמרות כל השלילה, ישנה מציאות של צמאון לדבר ד'. ושמא מותר גם לומר, שגם השלילה - לפחות בחלקה - נובעת מאיזה צמאון פנימי שלא בא לידי רוויה, מאכזבה מערכים חלקיים שדור קודם האמין בהם, והם פשטו את הרגל. כתוצאה מריקנות, מלא כלום, באה הדרדרות. מי ירווה את הצמאון הזה? מי יביא את דבר ד' אל העם בישראל? - זה תפקידנו. נכיר בכך שאנו צריכים להראות את האמת לעם היהודי כולו, במדינת ישראל ובגולה. צריך ששם שמים יתאהב על ידינו, ואם אכן כך יהיה - אזי שם ד' יתקדש על ידינו. להאהיב שם שמים פירושו להיות מופת בהתנהגותנו - במצוות שבין אדם למקום, במצוות שבין אדם לחברו ובמצוות שבין אדם לעמו, לארצו ולמדינתו. אם אכן נשתדל להיות שלמים עם עצמנו בכל אלה, ונדע שלהיותנו שלמים יש חשיבות כללית וגדולה, מעל ומעבר להשפעה בתוך תחומי המסגרת שלנו, ודאי וודאי שנוכל לתרום תרומה אדירה בהבאת דבר ד' לאלה שכל כך צמאים לו, ולהיות גורם מרכזי לקידום העם והמדינה בכיוון האמיתי. עלינו להתרומם ולהכיר בתקופה הגדולה שאנו חיים בה, להזדהות איתה, להכיר בקידוש השם שביסוד המדינה ובעול שמטיל עלינו קיומה. מתוך כך עלינו לתפוס את התפקיד המיוחד שלנו - להאיר באור האמיתי, באור תורה ומצוותיה לעם כולו; למלא את המדינה, שביסודה היא קודש, בתוכן של קדושה, לקראת יעודה השלם, כשמציון יוצאת תורה ודבר ד' מירושלים.
[1]. לדוגמא: מלך כוזר, המחפש את דרך האמת בין כל האמונות הרווחות בתקופתו, מחליט מראש שאל היהודים לא יפנה, כי העובדה שהם כל כך סובלים ומושפלים מעידה שדרכם אינה אמיתית.
