לפנים משורת הדין

סוגיית לפנים משורת הדין

הקדמה: 

מתוך דברי הרמב"ן בחידושים:

 "ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגת האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל, ולא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיו"ב, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין"

הגמרות השונות הקשורות לסוגיא  

  ב"מ דף כדעמוד ב'- רב יהודה היה מהלך אחרי מר שמואל בשוק. אמר לו: מצא כאן ארנק, מה דינו? אמר לו: הרי אלו שלו [כיוון שכבר התייאשו הבעלים]. בא ישראל ונתן בה סימן, מה דינו? אמר לו: חייב להחזיר. הלא דבריך סותרים זה את זה? אמר לו: לפנים משורת הדין  . 

רבא היה מהלך אחרי רב נחמן בשוק. אמר לו: מצא כאן ארנק, מה דינו? אמר לו: הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימן, מה דינו? אמר לו: הרי אלו שלו. [אמר לו רבא] והלא עומד וצווח! [ענה לו רב נחמן] נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. 

 ב"מ דף פג עמוד א'- רבה בר בר חנן שברו לו אותם סבלים חביות של יין. תפש את גלימותיהם [כבטוחה לתשלום פיצויי הנזק]. באו ואמרו לרב. אמר לו: תן להם את גלימותיהם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן , "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). נתן להם את גלימותיהם. אמרו לו [הסבלים לרב]: עניים אנחנו וטרחנו כל היום, ורעבים אנחנו, ואין לנו כלום. אמר לו [רב לרבה בר בר חנא]: לך תן להם את שכרם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן, "וארחות צדיקים תשמר" (שם) 

(הגמרות נכתבו בתרגום חופשי)

 ב"מ דף ל עמוד א'- לא נחרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה        

בבא קמא דף צט עמוד ב' (מקור מביאור הגר"א)- ר' יוחנן אומר לך הבא ראיה והיפטר.    ר' חייא עשה לפנים משורת הדין.

שאלות 'המנוע' של הסוגיא- 

האם רב נחמן אינו מסכים לעקרון "לפנים משורת הדין"?
למה הביא התלמוד שני סיפורים סותרים בלי להכריע ביניהם?
איך תסתדר הג"מ ב"מ  כד: עם סוגית 'הסבלים'?

ראשונים

הגישה האשכנזית (פרט לרא"ש)[1]- מרדכי ,ראבי"ה ראב"ן

הדיין רשאי לכפות פסק דין לפנים משורת הדין. וכך פוסק ה"מרדכי" בשמם של גדולי פוסקי אשכנז כשהוא מסתמך על סוגיית הסבלים:

וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי [=ומכיוון שאנו רואים שהיו כופים עליהם כך]... גם אנן כייפין למיעבד [=גם אנו כופים לעשות] לפנים משורת הדין, אם היכולת בידו לעשות... ואמר רבי יוחנן: לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין. וכן פסק הראב"ן ואבי"ה [מחכמי אשכנז במאה הי"ב-יג] דכייפינן [=שכופין] לעשות לפנים משורת הדין.

ואשר לדעת רב נחמן, שלא פסק שחובה להשיב אבֵדה לפנים משורת הדין, הוא אומר:
נראה לראבי"ה הא דלא כייפין התם [=זה שלא כופים שם] לעשות לפנים משורת הדין, אפשר שהמוצא היה עני, ובעל אבידה היה עשיר.
 .

גישת חכמי אשכנז תמוהה ביותר, הלוא המקרא צווח: "ודל לא תהדר בריבו"!? הרב קוק מתמודד ישירות עם קושי זה, ואומר דברים מפתיעים בעניין זה:

ומדת הרחמים היא משמשת ביחוד אצל קובעי החוקים ומתקני תקנות לדורות... ואפילו בשופטים פרטיים, גם כן אין זה כלל גמור [והוא מביא ראיה מסיפור הסבלים]... וגם עיקר של לפנים משורת הדין גם הוא נכנס בכלל הדין לפעמים, "ולא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב). ומכל זה מוכרחים לומר שהכתוב, שאומר "ודל לא תהדר בריבו", הוא נאמר דוקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מדת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה גם מדת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים.

הגישה הספרדית[2]- רמב"ם,רס"ג,רשב"א 

חכמי ספרד חולקים על גישת חכמי אשכנז, והם סוברים שהדיין אינו רשאי לכפות פסק דין לפנים משורת הדין . לדידם, הדרישה לנהוג לפנים משורת הדין אינה מכוונת כלפי השופטים, שהם אמונים על הדין, ו"אין מרחמין בדין" , אלא כלפי כל יחיד ויחיד, כדבריו המאלפים של רב סעדיה גאון :

ואולם מה שקראו בשם קדמוניהם "דרך טובים ואורחות צדיקים", הרי חובה שילכו (הבריות) אחרי זה, אלא שזאת חובה על הבעלים [=המתדיינים], לא על הדיין. אכן הדיין לא יוסיף בדינו ולא יגרע ולא יעַול, שלא יעַות למאמרו: "לא תעשו עָול במשפט, לא תשא פני דל".

ואולי זוהי משמעות שני הסיפורים הסותרים לכאורה שבתלמוד בעניין השבת אבֵדה. בסיפור הראשון מר שמואל מדבר כאדם פרטי, שעליו להשיב את האבֵדה לפנים משורת הדין; ואילו רב נחמן, שהיה דיין מפורסם בזמנו, מדבר כדיין, שאם היה בא לפניו מקרה מעין זה, הרי עם כל הכאב והצער שבדבר, לא היה רשאי לכפות על המוצא להשיב את האבֵדה לבעליה.
ואיך תסתדר גישה זו עם הגמ' בסבלים?

• לא פסקו גמרא זו (כך הדרך של הספרדים- עיין במאמר לשני בתי ישראל-מאמרי הראי"ה).
• שילוב של הרמב"ם (על פי ברכת אברהם) עם רס"ג
• אמנם רב היה דיין ולא צריך לכפות לפנים משורת הדין אבל מת"ח אנו מצפים להתנהגות אחרת – התנהגות שהלפנים משורת הדין הופך לדין, כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה:

            "...וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין.."