שלוחי מצוה אינן נזוקין

שלוחי מצוה אינם ניזוקין- פסחים ח, א-ב

הגמרא במסכת פסחים מלמדת אותנו כמה יסודות בהגנת המצווה על האדם:

תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק - מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא מפני סכנת עקרב - כי משתמש היכי אישתמש? - לא צריכא, דנפל. - אי נפל - למה לי בדיקה? והתנן: חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער! - התם - שאין הכלב יכול לחפש אחריו, הכא - כשהכלב יכול לחפש אחריו. - והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! - אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה (=ויבוא לחפש אחריה).
... והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! - היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך" וגו'....
איתמר, אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. כמאן - כי האי תנא, דתניא, איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה "ולא יחמד איש את ארצך" - מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שדרכן לזוק - אינן ניזוקין, בני אדם שאין דרכן לזוק - על אחת כמה וכמה. אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין? תלמוד לומר "ופנית בבקר והלכת לאהליך" מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום.
וכי מאחר דאפילו בחזירה בהליכה למה לי? - לכדרבי אמי, דאמר רבי אמי: כל אדם שיש לו קרקע - עולה לרגל, ושאין לו קרקע - אין עולה לרגל.
אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים? - כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים - דיינו, נמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים - כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לרחוץ בחמי טבריא - דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה.

אם נסכם בקצרה-ניתן להסיק שלוש מסקנות חשובות:

שליחי מצוה אינן ניזוקין לא רק בגופן (נשיכת עקרב) אלא גם בממונם (בעלי החיים שלהן וביתם-'לא יחמוד איש את ארצך')
שליחי מצוה אינם ניזוקין בהליכתן ואף בחזירתן- בתנאי שההיזק אינו מצוי.
שלוחי מצוה אינן ניזוקין בתנאי שלא מתעכבין במצוה אלא פועלים לעשייתה כדוגמת הפס' 'ופנית בבוקר והלכת לאוהלך' או כדוגמת התשובה בגמרא- 'דילמא בתר דבדק(את החמץ) אתי לעיוני בתרה(אחרי המחט - ולכן ניזוק)'.

הפוסקים דנו בהשלכות ההלכתיות היוצאות מכלל זה[1] וכמדומני שההשלכה החמורה ביותר הינה היחסים שבין איש לאשה סביב הויכוח האם יש לעלות לארץ ישראל:

כתובות קי,ב

ת"ר: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו - תצא בלא כתובה; הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה

התוספתא הנ"ל טוענת שאם בן/בת הזוג מסרב לדרישה לעלות לארץ או להימנע מירידה, הרי סירוב זה הוא עילה לכפיית גירושין עם סנקציה כספית בצדה: סירוב האיש מחייבו בגט עם כל תשלומי הכתובה הנלווים, וסירוב האישה מחייבה בגט בהפסד כל זכויותיה הכספיות .תוספתא זאת נקבעה להלכה [2].

מנגד ידועה העובדה ההיסטורית שבפועל, במהלך הגלות, היה רוב העם היהודי מחוץ לארצו. אמנם את כיסופיו הוא הרבה לבטא בתפילות ובפיוטים, אלא שהיו מעט מאוד ניסיונות אמתיים של יהודים לעלות לארץ. הסיבות לכך רבות ומגוונות, והעיקריות שבהן – סכנת הדרכים, סכנת המגורים בארץ ישראל והקושי הגדול להתפרנס בארץ. בגלל סיבות אלו ואחרות העדיפו רוב הפוסקים [3] במהלך הדורות את שלמות המשפחה על פני מצוות יישוב הארץ.

תשובה חריגה במקצת ומרתקת בסגנונה מובאת בשו"ת אבני שיש [4]:

בהיות שהרב משה בן מסעוד אזולאי נדבה רוחו אותו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו לעלות ולראות הסתופף בבית ה' בחצרות אלקינו, ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן בדברו לאמר שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה, ועמדו לפניי לדין המדבר בעד האשה והבעל הנזכר, וטען המדבר בעד האשה שאם הוא עכ"פ ירצה לעלות לא"י יפרע לה כל סכי כתובתה מושלם ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום, ומה גם שכל הדרכים בחזקת סכנה, והבעל משיב שהוא רוצה בקיומה ורוצה שתלך עמו ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה, ופסקתי ביניהם שהדין עם הבעל ומשנה שלימה היא בפ"ב דכתובות דף ק"י הכל מעלין לא"י וכו' ופסקה מרן באה"ע סי' ע"ה ס"ד וז"ל אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה וסיים מור"ם שנוטלת נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל שלה הקיימין יע"ש. והאי טענה שטען שכל הדרכים בחזקת סכנה אינה טענה דאם איתא דחיישינן לסכנת דרכים ליתיה להאי דינא כל עיקר דכל הבא לכפות אשתו לעלות עמו לא"י אמרינן ליה כל הדרכים בחזקת סכנה, ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת הדרך, אלא לכל ישראל איתמר. ואיך אפשר להעלותה לא"י בלי שיעבור בדרכים? ותדע שכן הוא שהרי כלל זה דכל הדרכים וכו' פשוט הוא בדברי הפוסקים, ואפ"ה כתבו להאי דינא דכופין לעלות ולא חשו לחשש סכנת דרכים כלל ואע"ג דיש מקום לומר דחמירא סכנתא מאיסורא ולמה לא ניחוש לחשש סכנת דרכים, טעמא רבה איכא דקי"ל במקום מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ושלוחי מצוה אינן ניזוקין כדאמרינן גבי בדיקת חמץ דרבנן דכל זמן שהוא עוסק במצוה לא חלי ולא מרגיש מסכנת עקרב המצויים בגלים יע"ש וכ"ש במצות ישיבת א"י שהיא מצוה מן התורה וכמו שמנאה הרמב"ן במנין המצות מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה אפי' בזה"ז, ואמרינן בכתובות ד' קי"א המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב והקבור בא"י כקבור תחת המזבח, ומתיה חיים ויציצו מעיר כעשב הארץ ולא כן מתי ח"ל וכמה מלי מעלייתא נאמרו בה עד שאמרו ששקולה היא ככל המצות וא"כ בודאי הוא דאגוני מגינה מכל מיני חשש סכנת דרכים שהרי בלכת דמצוה הוא דהולך וקרינן ביה עידנא דעסיק בה ואין שופ"ר

וקשה- איך נסתתם מהרב אביטבול הכלל הפשוט ששלוחי מצוה אינם ניזוקין בזמן שאין ההיזק מצוי אך כשההיזק מצוי ישנו חשש היזק [5]? הרי לא מסתבר להביא חלק ממסקנות הגמרא 'גבי בדיקת חמץ דרבנן דכל זמן שהוא עוסק במצוה לא חלי ולא מרגיש מסכנת עקרב המצויים בגלים יע"ש ' ולהתעלם ממסקנותיה האחרות 'והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! - היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך" וגו'?

ננסה בסעייתא דשמיא לתרץ בכמה אופנים קושיא זו:

על פי דברי המהרי"ט המופיע בפתחי תשובה [6]- האדם צריך להסתכן בעניני הרוח לא פחות מעניני החומר, וכיון שלעניני מסחר וכדומה היה מסתכן הוא הדין לעליה לארץ הקודש.