תקנת חז"ל לטובת בנות ישראל-תקנת "שקדו" והשלכותיה המעשיות

תקנת חז"ל לטובת בנות ישראל-תקנת "שקדו" והשלכותיה המעשיות

כתובות דפים ב-ה

• הקדמה
• מטרת התקנה- שני כיוונים בראשונים
• חובה או עצה טובה- מחלוקת בגמרא ובין הפרשנים
• נשואין ביום שישי-בימינו
• זאת תורת העולה

הקדמה

המשנה בתחילת מסכת כתובות[1] קובעת ימים מוגדרים בהם צריך להתחתן:

/מתני'/. בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה - ליום החמישי; שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.

המשנה מגדירה כי יש לישא בתולה דווקא ביום רביעי כיוון שפעמיים בשבוע מתכנס בית הדין - בימים שני וחמישי, ויש פעמים שאינו מוצא לה בתולים וצריך ללכת לבי"ד מיידית בכדי שלא תתקרר דעתו ויחליט, חלילה, להמשיך לחיות באיסור[2].

בהמשך הגמרא[3], מבארים חכמים מדוע דווקא ביום רביעי כונסה ולא ביום ראשון, שהרי אף ביום שני ניתן להשכים לבי"ד!

אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד; ותינשא באחד בשבת, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין! שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה.

שמואל מסביר שאכן ניתן היה להינשא אף ביום ראשון שהרי למחרת יש בי"ד בעיירות ויכול להשכים לברר את הדין בעת הצורך, אלא שישנה תקנת חכמים שאדם צריך לטרוח ולהכין את צורכי הסעודה לאשתו ג' ימים לפני החתונה, החל מיום ראשון למחרת השבת. אם כן, נותרו יומיים בהם ניתן להתחתן - ימים רביעי וחמישי, וכיוון שבי"ד יושבין בעיירות ביום חמישי - נותר לנושא בתולה להינשא רק ביום רביעי.

ננסה לברר מספר שאלות העולות מדברי הגמרא ומהפרשנים : מה רעיונה של תקנת 'שקדו'? מדוע הגמרא נותנת טעם שלא כתוב במשנה? האם תקנה זו הינה בגדר חובה או בגדר 'עצה טובה'?

ענינה של תקנת שקדו

בראשונים אנו מוצאים שני כיוונים מרכזיים- מדוע תקנו חכמים תקנה כזו שתוחמת את יום הנישואין ליום אחד:

מגישת הרמב"ן ודעמיה (רשב"א ורבינו יונה) אנו מבינים היטיב את הצורך בשלושה ימי חול רצופים בהם החתן טורח לפני הסעודה . נחשוב לעצמנו מה היה קורה במקרה והיו הנישואין נערכים ביום ראשון? מה היה קורה למאכלים?  המאכלים שהוכנו לפני כן, בשבוע הקודם, היו נפסדים לפני סוף ימי המשתה . ומי היה 'תופס פיקוד' במקרה זה?  בודאי שהיה על החתן לעסוק בהכנת הסעודות עצמם, ובכך היה נמנע מלהתעסק בשמחת אשתו. בעקבות כך, תקנו חכמים לשאת ביום רביעי, כדי לתת לחתן אפשרות להכין את סעודות שבעת ימי המשתה לאחר השבת. נמצא שבקביעת זמן הנישואין ביום רביעי ישנה תקנה והטבה לבנות ישראל , שע"י כך יהיה הבעל פנוי לשמח את אשתו במשך שבעת ימי המשתה, וכדברי הרמב"ן המובאים בשיטה מקובצת[4]:  

 ...ומיהו תמיהה לי מילתא אמאי קתני בברייתא על תקנת בנות ישראל תקנת ישראל נמי היא, וא"ל כדי שלא יטרח בשבעת ימי המשתה בצורכי המשתה ולא ישמח עמה לפיכך שקדו על תקנתה שיהא הכל מזומן ויהא שמח עמה שבעת הימים כנ"ל. ע"כ.

מאידך, מצינו רוח קצת שונה בדברי הריטב"א[5]. באותם הימים המנהג המקובל היה לחכות שניים עשר חודש מעת ברכת האירוסין עד אשר נישא הזוג וחי חיי זוגיות שלמים. בשנה זו אסורה האישה על כל העולם עד אשר יברכו את "ברכת החתנים" ויכניסה לתוך ביתו לשם נישואין. אם הסתבר כי בתקופה זו האישה זינתה תחת ארוסה - אסור להם להמשיך ולחיות יחדיו והיא יוצאת ללא כתובה! ייתכן כי פתח זה נתן אפשרות לאנשים שנשותיהם לא מצאו חן בעיניהם מיד לאחר נישואיהם להשכים בבוקר לבי"ד ובקלות לומר "פתח פתוח מצאתי" ולדרוש את ביטול הנישואין ללא חובת תשלום הכתובה. בעקבות כך, החליטו חכמים לתקן תקנה שתסייע לשמר מעט את חיי הנישואין, תקנה בה על הבעל לטרוח ג' ימים בעצמו על הכנת הסעודה לקראת החתונה ובכך יהרהר בשנית האם כדי לו להוציאה מיד- לאחר טירחה כה רבה, וכדברי הריטב"א[6]:

ויש בזה תקנת בנות ישראל שלא יעליל עליה בטענת בתולים, שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי.

אחרי שנוכחנו לדעת מהו עומק ראייתם של חז"ל ועד היכן הגיע דאגתם לנשות ישראל נדמה שמבחינה רעיונית ניתן לשלב בין ב' הטעמים. אין מדובר בדאגה לאשה כאינדיוידואל אלא דאגה מתוך רצון לחזק את הקשר הזוגי בין החתן והכלה ע"י שמחתם המשותפת, דבר אשר יוביל לשמירה יחודית של המשפחה היהודית ויימנע מהמזבח להזיל דמעות שלא לצורך.

עצה טובה או חובה?

ככל תקנה אחרת של חז"ל[7] גם בתקנה זו ניתן לברר האם תקנה זו היא בגדר תקנת חכמים שאינה ניתנת לפירצה או שמא התקנה בגדר "המלצה בעלמא" שניתן בעת הצורך לעוקפה.

 נדמה שאת התשובה לשאלתינו נמצא בהמשך מסכת כתובות[8]:

אמר רב שמואל בר יצחק: לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך, שאין בתי דינין קבועין אלא בשני ובחמישי, אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינין קבועין בכל יום, אשה נשאת בכל יום.

מדברים אלו משמע שלפני תקנת עזרא לא היה צורך להתחתן דווקא ביום רביעי , שהרי עיקר התקנה שיטרח לחתונה ג' ימים ובזמן שישבו בי"ד בכל יום - היו מתחתנים בכל יום אלא שהיו טורחים ג' ימים לפני החתונה .        ממשיכה הגמרא:

          הא  בעינן שקדו דטריח ליה

הגמרא שואלת 'הא בעינן שקדו' ודוחה 'דטריח ליה' כלומר המקשן בהכרח הבין שמדובר פה בתקנת חובה. אומנם פתרת את טענת בתולים שהרי יש בתי דינים בכל יום אבל זלזלת בתקנת חכמים של חובת שקידה בשלושת ימי חול. מאידך, התרצן הבין שמדובר במקרה שטרח הבעל בהכנת הסעודה במשך שלושה ימים קודם השבת ובאופן שלא תפסד הסעודה. אם כן , תקנת שקדו- טירחא בסעודה במשך שלושה ימים:  ראשון, שני , שלישי-  אינה בגדר חובה אלא כעצה טובה בלבד[9]. 

לפי דברינו מובן היטיב המחלוקת בין הפרשנים כדלהלן.

היש"ש מלמדנו מספר עקרונות מדיונו הראשון במסכת[10]:

• דין מן הסתם הוצאת החתונה על החתן, וצריך לטרוח ג ימים בסעודה, וקרובי הכלה כופין אותו לעשות הנשואין כפי מנהג העיר, לפי כבודו וכבודה:

כבר 'מכותרת' הדין מניח המהרש"ל ג' הנחות חשובות:

• הוצאות החתונה הינם על החתן.
• הטירחא לכבוד הסעודה צריכה להיות שלושה ימים לפני החתונה.
• קרובי הכלה יכולים לדרוש את 'איכות' הסעודה כפי מנהג העיר.
• 
  

בהמשך דן המהרש"ל בשאלה מרתקת משמו של רבינו אפרים- מה הדין אם החתן לא מעונין לטרוח בסעודה וזו לשונו:

 וכתב רבינו אפרים (רא"ש סימן ג') אי אמר החתן לא טרחנא, אלא אכניסה בלא סעודה, לא זו שהיא יכולה לעכב, אלא אפילו אי קרובי הכלה בעו דלעבד סעודה, כפינן ליה למעבד סעודה, כפום מנהגא דחזייא לדידיה ולדידה, ומסתמא כמנהג המקום, וכן כתב שמעשה בא לפני רבו הרי"ף, והורה כן, וכן הסכימו האחרונים[11], ונראה לי ראיה לדבריו, מדקאמר שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, משמע דבדידה תליא, דחשו חכמים לכבודה, ומדבריהם משמע, דהוצאת הנשואין על החתן, ... אם לאו שמתנה בקנין מקודם, כי הכל לפי התנאי:

 היש"ש מסיק מרבינו אפרים ומהרי"ף שהכלה וקרוביה יכולים לדרוש את הוצאות הסעודה- שהרי התקנה היא לטובתה[12]- אלא אם החתן מתנה מראש  ע"י קנין שאין ההוצאות עליו. מכאן מוכח שיש לאישה וקרוביה זכות ממונית על מימון ההוצאות ורק אם החתן מתנה אזי תנאי שבממון תנאו קיים[13].   

מאידך, הרמב"ן דן בשאלה מדוע לא מוזכר במשנה טעם תקנת "שקדו" ומסכם: 

אבל בתולה ודאי עיכובא הוא משום איסורא דחיישינן לאיקרורי דעתא ותקנתא הוא דתקון רבנן ואפי' משום שמדא נמי לא מבטלינן ליה, והיינו טעמא נמי דלא קתני במתני' מפורש שקדו לבתולה דאי טריח ליה נשאת נמי באחד בשבת ואם יש לו טענת בתולים ישכים לב"ד, אלמא לא קתני אלא טעמא דאיתיה לעולם ולא מחלפא

הרמב"ן מבאר שהמשנה לא כתבה את הטעם לתקנת "שקדו" מפני שזהו טעם חולף ולא קבוע לעולם, שהרי ניתן להינשא אף ביום ראשון בתנאי שיטרח ג' ימים לפני השבת.

דברים אלו חזקים אף יותר בדבריו של תוס' כתיבת יד (המובא בשטמ"ק) בעניין הסיבה להבאת 'ברכת הדגים'[14] כטעם נוסף להינשא דווקא ביום רביעי:

וטעמא דברכה איצטריך להיכא דליכא שקדו כגון היכא דטריח ליה...

מדברים אלו משמע שאין זו תקנה חזקה אלא בגדר "המלצה בעלמא".

שקדו בזמנינו- נישואין ביום שישי

ראינו שתקנת 'שקדו' ותקנת 'בתולים' הביאו את הבתולות להנשא ביום רביעי בלבד. כידוע, רבים נוהגים להתחתן בימי שישי-אף בזמנינו. יש לציין , שהמנהג היה נפוץ בארצות אשכנז[15] ואף מנהג ירושלים מלפני חמישים שנה מוכיח שכך נהגו אנשי ירושלים מאחר והעוני שלט בכל פינה והאנשים נאלצו 'לחבר' את סעודת השבת עם סעודת החתונה- בכדי לחסוך סעודה אחת עם כל בני המשפחה[16] .  

בכדי להתיר הנישואין בימי שישי נצטרך 'לעבור' חמש משוכות[17] :

א.בתי דינים בשבת

  הגמרא בדף ג,א[18]  קובעת בצורה הגיונית שאם ישנם בתי דינים קבועים בכל יום - אשה, אפילו שהיא בתולה, יכולה להתחתן בכל יום.

שואלים בעלי התוס'[19] :

         נראה לר"י דמכל מקום אין נשאת בשישי דהא אין דנים בשבת

ר' יצחק יוצא מנקודת הנחה שאין בתי דינים בשבת מחשש של חכמים שמא יכתבו את פסק הדין בשבת[20]. אם כן, איך לא נחשוש ל'טענת בתולים' שהרי הכלה נבעלת בליל שבת ולמחרת לא יהיה בתי דינים מזומנים לשמוע את טענתו של החתן ויש חשש לקרורי דעתיא דבעל עד יום ראשון ובכך יווצר מצב  שהבעל ימשיך לחיות ח"ו עם אשתו באיסור. 

התוס' מבארים ב' סיבות מדוע אף בימינו ניתן להתחתן ביום שישי:

 ועתה נוהגין לישא אף בשישי משום דאין בי"ד קבועין ואם לו טענת בתולים יכול לקבול בשבת בפני שלושה כמו בשאר ימות השבוע

התוס' בתירוצם הראשון נותנים מענה טכני לבעיה- כיון שבתי דינים אינם קבועין יכול הבעל להתלונן על אשתו בפני שלושה יודעי דין והם כבר ידונו או יעבירו את הנתונים לבי"ד- ביום ראשון.

 ועוד לפי פירוש הקונטרס דדוקא בימיהם קבעו יום הנישואין משום שע"י כך יתברר הדבר ויבואו עדים, דמתוך שמתאספים העם לבי"ד ואין שייך לומר עכשיו כך

התוס' בתירוצם השני נותנים הסבר חדשני: לפי שיטת רש"י במשנה שכל מטרת בי"ד היא לייצר רעש ומהומה בכדי שיבואו עדים ויתברר שאכן זינתה ויאסרוה עליו- בימינו שאין בתי דין קבועים ואין מקום קבוע לדון – אין הבי"ד מקום אסיפה הגורם להוצאת קול- הלכך, אין בעיה להתחתן בשישי[21].

מנגד הר"ן על הרי"ף[22] מתרץ בצורה פשטנית את קושיית תו"ס:

  ולפיכך יש לתמוה על מה סמכו עכשיו לישא בששי אף על פי שקביעות ב"ד שוה בכל הימים אלא שיש לומר דכיון דחזו דתקנת רביעי אינה קבועה דהא אמרי' דאי איכא בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אלמא כל היכא דליכא למיחש לטענת בתולים לא איכפת לן אף עכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו לקדש אלא עד זמן נשואים ליכא למיחש דלדידהו שהיו מקדשים קודם זמן נשואין איכא למיחש שמא תחתיו זינתה אבל במקומות הללו שרובן מקדשין וכונסין לאלתר ליכא למיחש להכי דאם זינתה ודאי קודם לכן זינתה

מבאר הר"ן – כיון שמסקנת הגמרא שאין חובה להתחתן ברביעי כשיש בית דין למחרת , בהכרח אין מדובר בתקנת נישואים קבועה אלא בתקנה ברת שינוי. הלכך- כיון שהשתנתה המציאות בהכרח השתנה הדין. ומהו השינוי? בימינו אין פער בין הקידושין לנישואין ולכן בהכרח אין חשש 'שמא ישהה' ולא ילך לבית דין שהרי אין כבר צורך לחשוש שמא 'זנתה תחתיו' – ואין שום מניעה שהחתונה תעבור מרביעי לשישי .  

ב.בעילה תחילה בשבת (ה:-ז.)

נושא 'בעילה תחילה בשבת' הינו נושא הזוקק מאמר בפני עצמו.                הגמרא דנה בבעיה ההלכתית של בעילה ראשונה הכרוכה בעשיית מלאכה מלט' המלאכות האסורות. סוגיה זו נותנת ללומד הגמרא את האפשרות "לחזור" למסכת שבת ולדון בגדרים של "דבר שאין מתכוון", "מלאכה שאינה צריכה לגופה" ו"מקלקל".

מתוקף מאמרינו נציין שלהלכה נפסק בשני מקומות בשולחן ערוך[23] שמותר לבעול תחילה בשבת. אמנם נחלקו ראשונים ואחרונים האם הדם מוגדר כ'מפקד פקיד'- כפקדון שעומד לצאת במהרה או 'חבורי מיחבר'- מחובר לגוף האשה ויוצא ע"י חבורה- אך לית מאן דפליג שהלכה למעשה הבעילה מותרת. 

ג.שמא ישחט בן עוף (ה.)

במרכז סוגיית 'בעילה תחילה בשבת' הגמרא אומרת שלא יבעול לא בערב (ליל) שבת משום בעילה ראשונה בשבת ולא במוצאי שבת מדין אחר לגמרי:

     אלא אמר רבי זירא-גזירה משום שמא ישחט בן עוף

רבי זירא מבאר שאסרו חכמים לבעול תחילה במוצאי שבת משום חשש שמתוך טרדתו ישכח שאותו יום הוא שבת, וישחט עוף לצורך סעודת הנישואין האמורה להערך בלילה.

לאחר דיון קצר בהקשר חיוב ריבוי אכילה בערב יום הכיפורים מסיימת הגמרא

שפתי הגמרא ברור מיללו - גם לגבי איסור לבעול תחילה בליל שבת יש חשש שישחוט בן עוף[24] לצורך סעודת הנישואין הנערכת ביום שישי ועלולה להמשך לתוך שבת , ומתוך טרדתו בסעודה ישכח וישחט בן עוף בשבת.

ואכן הרמב"ם[25] כהרגלו פסק כפשט דברי הגמרא

 מותר * לארס בכל יום חול אפילו בתשעה באב בין ביום בין בלילה, אבל אין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודתו, ואין צריך לומר שאסור נ לישא בשבת, ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר +בראשית כ"ט+ מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת, ושאר הימים מותר לישא אשה בכל יום שירצה והוא שיטרח בסעודת נישואין שלשה ימים קודם [יום] הנישואין.

אמנם הר"ן[26] בהסבר הרי"ף טוען טענה חזקה בעומק הסוגיא- ומבאר מדוע הרי"ף לא הביא טעם המופיע בגמרא ללא מחלוקת:

הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת. דליכא למיחש לא לפתח ולא לחבורה משום טעמי דאתמר בגמרא. ומהא שמעינן דלא קי"ל מאי דאיתמר בגמ' עלה דברייתא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש ולא במוצ"ש ויהבי טעמא שמא ישחוט בן עוף כלומר שמתוך טרדתו ישכח שהוא שבת וישחטנו וכיון דמסקינן דשרי למבעל אל\מא לבן עוף לא חיישינן וזהו דעת הרי"ף ז"ל שלא הזכיר כלל בהלכות חששא דבן עוף ולפיכך נהגו לעשות סעודות בלילי שבת ובמוצאי שבת. 

     הר"ן יוצא מנקודת הנחה שיש להסתכל על הסוגיא בהיבט רחב. הגמרא הביאה את 'בן עוף' באמצע סוגית בעילה תחילה בשבת משום שהחשש שמא ישחוט בן עוף 'כפוף' לדין בעילה בשבת, וכיון שלמעשה מותר לבעול תחילה בשבת אין חוששים לשמא ישחט בן עוף[27].  

• כבוד שבת

ישנו חיוב להתכונן לשבת קודש וחכמים חששו שאם יאכל אדם סעודה גדולה ביום שישי,לא יהיה לו תיאבון לסעודת ליל שבת[28], ויפגע בכבוד השבת ע"י השווית כבוד השבת לכבוד יום חול . זאת ועוד, קיים חשש ממשי שהעיסוק בסעודה הגדולה יפריע להכנות המצווה החשובה: מצוות כבוד שבת[29]. עם זאת, כתב המשנה ברורה[30] שאם סעודת הנישואין בע"ש מותר לעשות הסעודה ומ"מ לכתחילה 'טוב ונכון' לדחות הסעודה לזמן אחר . ונראה לענ"ד שלית מאן דפליג שככל שיקדימו הסעודה (לפני חצות) ייטב לכבוד השבת, וכן מצאתי בערוה"ש[31]  שכתב 

אם נשא בערב שבת , בבוקר –יש לעשות הסעודה

• • שאר קלקולים
   
• כאמור, המשנה ברורה טען שלכתחילה לא טוב לעשות סעודה בערב בשבת . המ"ב[32] ממשיך קו זה באורח חיים סימן שלט ולמעשה יוצא כנגד המנהג המופיע במג"א[33] ובד"מ[34]:

לכתחלה יש ליזהר מאד שלא לאחר כ"כ כי כמה עבירות באין עי"ז טלטול מוקצה של הנרות וגם כמה נשים ההולכות לחופה מאחרות זמן הדלקת הנרות עי"ז ומדליקות בביה"ש ויותר טוב היה שלא להדליק אז כלל וע"כ מה נכון מאד למי שהיכולת בידו [טז] שלא לעשות הנשואין כלל בע"ש ובפרט סמוך לחשכה כי אף אם הנשואין יהיה בזמנם עכ"פ מסתעף מזה עוד כמה קלקולים וכנ"ל.

פסיקת ההלכה- סעודת הנישואין ביום שישי ערב שבת- בזמננו

לדעת מ"א[35] מותר לאדם לארס אשה ביום שישי, כדי שלא יקדמנו אחר. ולדעתו גם נישואין/חופה מותר לקיים ביום שישי, כדי להזדרז בקיום מצוות פריה ורביה. וממילא יוצא, שמותר לערוך ביום שישי חתונה, שיש בה אירוסין ונישואין[36]. 

 אולם מנגד, לדעת רבים, אסור לקיים את סעודת הנישואין ביום שישי, ורק כאשר לא ניתן לדחות את הסעודה ליום אחר, מותר לקיים את החתונה ביום שישי[37] . ואם כן כיום, שקובעים את החתונה זמן רב מראש, ואפשר לקבוע את זמן החתונה ליום אחר, ברור שאין לקבוע חתונה וסעודה ביום שישי[38]. 

ולמ"ב[39], מצד הדין מותר לקיים חתונה ביום שישי, אבל לכתחילה טוב ונכון כשאפשר לדחותה ליום אחר, עקב שמירה על כבוד השבת ועוד חשש לקילקולים נוספים. 

זאת תורת העולה

במבט ראשוני, נדמה שסוגייתנו כפשוטה אינה רלוונטית לימינו מאחר והבעל כמעט ואינו טורח בסעודה כי אם אולם החתונות הנשכר לטובת נישואי החתן והכלה.

אך במבט מעמיק, נדמה שחז"ל ב'עיני הרטנגן' שלהם זיהו את הצורך בנתינה הדדית בשביל לבנות בנין עדי עד.  חז"ל דאגו לבנות ישראל לא רק בתקנת הכתובה אלא אף בתקנת 'שקדו'. 'שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל' פירושו שחכמים חזרו טרחו והשתדלו מאד לטובת בנות ישראל שצורכיהן יהיו מתוקנין להם ולכן תקנו את טרחת החתן שלושה ימים רצופים לפני החתונה.

בדור השואף לשיווין בין המינים ולהעצמת הפמניסטיות הנשית יש להבין מה עיקר תפקידה של האשה מחד, ומאידך שלא ח"ו לזלזל ולהנמיך בכהוא זה את כבודה של אשה כמאמר רבותינו 'אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו"[40].

[1] כתובות ב, א

[2] ראה רש"י על המשנה ד"ה: "בשני ובחמישי"

[3] כתובות שם

[4] כתובות ב,א

[5] וכן מוכח מלשון רש"י י,א ד"ה חזקה.

[6] כתובות ב, א ד"ה: "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה"

[7] לדוגמא: תקנת גבינות וחלב גויים, גידול בהמה דקה, חזרת הש"ץ בתפילה ועוד

[8] כתובות ג,א

[9] ניתן גם להסביר את דברי התרצן שעיקר תקנת  שקדו  - רצונם של חכמים לטירחה בסעודה ג' ימים ולא משנה האם הטירחה  מתבצעת לפני השבת או אחרי השבת. ונדמה כי ניתן לתלות תובנה זו בדברי הרמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה יד '.. אין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת ...ואין צריך לומר שאסור לישא בשבת...אבל שאר הימים מותר לישא אשה בכל יום שירצה והוא שיטרח בסעודת נישואין שלשה ימים קודם [יום] הנישואין".

[10] כתובות א,א

[11] וכן נפסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן סד,ד

[12] לענ"ד ראייתו של היש"ש אינה מוכחת-  אומנם התקנה נתקנה לטובת בנות ישראל אך אין זה אומר שיישומה תלוי אך ורק ברצון הכלה ולא מתחשבים כלל ברצון החתן.  

[13] להרחבה: עיין כתובות נו,א

[14] כתובות ה,א

[15] דרכי משה אבן העזר סימן סד ס"ק ד'.

[16] הד לדבר נמצא בדברי בדרכי משה הנ"ל שכתב שהתירו מפני תקנת עניים.

[17] מטבע הדברים נתמקד בבעיות העולות מסוגייתנו . זאת ועוד, חלק מהמשוכות יתמקדו בסעודה ביום שישי וחלקם בליל שישי וחלקם ב'גלישה' מ'חול'  אל ה'קודש'. 

[18] המובאת לעיל.

[19] דף ג,א למטה ד"ה 'אי איכא בתי דינין' 

[20] להרחבה: עיין במשנה ביצה לו,ב ובגמרא לז,א בתחילתה.

[21] יש מקום לדון לפי תירוצו השני של תוס'- האם בימינו עם התקדמות הטכנולוגיה שבקלות ניתן להעביר מידע חיוני לכל מקום בעולם- יחזור הדין לקדמותו,  שהרי לא גרע יכולת בית הדין בימינו למצוא עדים מהיכולת למציאת עדים בתקופת חז"ל.  

[22] א, מדפי הרי"ף ד"ה ולפיכך

[23] אבן העזר סימן סג,א.  אורח חיים סימן רפ,ב

[24] למה דווקא שחיטת בן עוף? מספר טעמים נאמרו בראשונים- הריטב"א טען שפעולת שחיטת בן עוף הינו דבר קל וזריז ובקלות ניתן לשכחה. תו"ס ד"ה אלא ציין שמדובר בבן עוף משום שהרגילות לשחוט  עופות צעירים ורכים .

[25] וכן כתבו הרמב"ן

[26] הר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף ב עמוד א ד"ה הלכתא

[27] תירוץ זה מתאים לשיטת הרי"ף אשר בהרבה מקומות לא פוסק כמסקנת דברי הגמרא כיון שמדובר בתירוץ שהגיע אגב אורחא , תירוץ דחוק  וכדומה. לדוגמא: "שינויא הוא ולא סמכינן אשינויא" (רי"ף כתובות נב, ע"ב); "ההוא שינויא בעלמא הוא, דהא לית הלכתא כוותיה" (רי"ף כתובות סג, ע"א); "וההיא פירוקא דפריק, שינויא היא" (ריף גיטין כד, ע"ב); "אף על גב דפריק שמואל שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן אשינויא" (רי"ף גיטין מב, ע"ב); "שינויא הוא ולא סמכינן אשינויא" (רי"ף ב"מ כ, ע"ב).

[28] שו"ע או"ח רמט,ב 

[29] מג"א ס"ק ד' בשם ר"ח

[30] שם ס"ק ט'

[31] רמ"ט,ח

[32] ס"ק י"ט

[33] סימן  תקמ"ו סק"ד

[34] אבן העזר סימן ס"ד ס"ק ד

[35] סימן רמ"ט,ס"ק ג

[36] וכ"כ עוד פוסקים ובניהם הגר"א ובא"ח ש"ב לך לך כא

[37] א"ר,ערוה"ש

[38] כ"כ בחזון עובדיה עמ' לב-לד.

[39] רמ"ט,ט'

[40] בבא מציעא נט,א